אהובתי,
התקשרתי להגיד חג שמח, אבל ת'אמת שרציתי להתנצל, מאז שחלית לא יצא לי לצלצל. הייתי עסוקה בהישרדות את יודעת...
שתיגמר כבר העונה הזאת לעזאזל!
בכל מקרה, שמעתי שנפגעת ממני ממש,
וזה ישמע לך כמו תירוץ מטופש,
אבל ככל שנסגרת יותר ויותר,
הרגשתי שכבר אין על מה לדבר.
שתינו השתנינו, לבלי הכר.
זוכרת איך היינו לפני שנה?
זוכרת איזה כיף היה?
כשהיינו יוצאות לבלות,
או סתם יושבות במסעדה.
בלי לחשוד, בלי לפחד,
בלי עכבות, בלי מסכה.
אני שונאת שנהיה ביננו ריחוק,
וכל אחת מאשימה את השניה בניתוק,
אני רוצה שנשלים,
אני מתה לאיזה חיבוק.
הלוואי שנשים בצד את הכעסים,
הלוואי שנפסיק להאשים,
ברור שגם לי וגם לך נמאס מהמצב,
אז בואי נתנהג אחרת מעכשיו.
תפסיקי להתעלם ממני,
ואני אפסיק להתייחס אלייך כמובן מאליו.
"סליחה שביקשת ממני כל כך מעט, ואפילו את זה לא קיבלת. סליחה שאני עסוקה רק בעצמי ובצרכיי, סליחה שלא הבנתי שלא תוכלי להתגבר בלעדיי"
אפשר שנפתח דף חדש מהיום?
אפשר שלא נחכה לצום?
הרי את יודעת מה בא אחרי ראש השנה.
לא צריך את כיפור כדי לבקש סליחה.
אני יודעת שזה יהיה קשה,
אבל בואי לפחות ננסה.
אני מנסה.
סליחה שהשארתי אותך להיאבק לבדך,
סליחה שהייתי בחתונות במקום להיות לצדך.
סליחה שביקשת ממני כל כך מעט,
ואפילו את זה לא קיבלת.
סליחה שאני עסוקה רק בעצמי ובצרכיי,
סליחה שלא הבנתי שלא תוכלי להתגבר בלעדיי.
סליחה שלא ויתרתי על החגים בשבילך,
ושנסעתי לחגוג עם הוריי.
אף אחד לא מת מחג אחד יותר מדי.
נכון?
אני מקווה שננצל את הסגר הזה לחשבון נפש,
זרקנו אחת על השניה הרבה רפש,
גם לי קשה ואת לא תמיד עוזרת,
ולמרות שאת בת 72 - אהיה הבוגרת.
מאמינה שגם את מצטערת.
בקיצור, ישראל, יפה שלי,
אני מאחלת לך שנה מתוקה,
מקווה שנראה את הכל לטובה,
אל תעלמי לנו,
את חסרה,
ד"ש מכולם, מתגעגעים נורא.