אורן יקר,
אני קוראת את הטור שלך ונתקפת קנאה. כמה תמים מצדך, לחשוב שחומת האדישות וה"סנוביות" שלנו היא בחירה, ולא צורך הישרדותי. אולי צריך להיות בחורה בשביל להבין את זה.
תן לי לספר לך משהו שאתה בטח יודע: בחלק גדול ממקרי האונס וההטרדה המינית נוטים להאשים את האישה, לפחות באופן חלקי. כי אולי היא רמזה, חייכה, רצתה. תן לי גם להזכיר לך את השיר החביב והבלתי-מזיק לכאורה "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" – שחומס מאיתנו את הזכות לסרב לכם. רוצה לדעת למה זה גורם? זה גורם לניפוץ התמימות, אצל כל הבחורות ובעיקר אצל אלה שנראות כמו דוגמניות – כי לי יש חשש שככל שמפלס היופי עולה, כך גם מספר ההטרדות.
אני לא אשכח את הפעם שבה יצאנו, אני וחברה, ממועדון אחרי בילוי מוצלח שבא לפצות על שבוע קשה בצבא. נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע לכיוון הבית. כששני בחורים צעירים וחביבים למראה עצרו אותנו כדי לשאול איך מגיעים לרחוב המסגר, חברתי פתחה את החלון וענתה בסבלנות. היא לא צפתה את מה שעמד לקרות: אחרי דקה וחצי של שיחה רגילה וטבעית לכאורה, לפתע נשלחה יד ותפסה לה את שד. מיד ברחנו משם, מזועזעות ומבולבלות, חברתי ממררת בבכי ואני בעיקר המומה וחסרת אונים.
ממש השבוע, למעלה מעשר שנים אחרי, יצאתי עם חברה אחרת מהופעה באותו אזור. ושוב, בחור נחמד קרא לה מתוך מכונית. היא ניגשה ודיברה איתו, ואני עמדתי, דרוכה כמו שומר ראש, מאחור. כשסיימו את השיחה היא אמרה שבכלל לא ברור לה מה הוא רצה, ואני, בעקבות הטראומה ההיא, נזפתי בה קשות ודרשתי שתבטיח לי שלעולם לא תתקרב ככה לאוטו ברחוב חשוך.
אבל לא תמיד מדובר בזרים. זה קורה גם כשאנשים שאת מכירה מתחילים לגעת בך, ככה סתם, "בחברות", ותאמין לי שהתחושה הזו – שמצד אחד זה לא נעים לך, אבל מצד שני את לא רוצה להיות זו שאומרים עליה שהיא "קרה ומתנשאת" – מכוערת מבחוץ ומפנים.
מי ירצה אותך, יא בהמה?
אני תוהה מה עוד לספר לך כדי שתבין: על ההוא שישב ברכב ליד תחנת האוטובוס שבה חיכיתי, עם היד על המפשעה, עשה בדיוק את מה שאתה חושב שהוא עשה, וכשזזתי מטווח הראייה שלו זז ברוורס יחד איתי? או אולי על הפעם שבה ישבתי עם חבר בבית קפה, מאושרת ומחייכת, ובחור שעבר מולי היה משוכנע שאני מחייכת אליו וסימן לי לבוא איתו, תוך התעלמות מוחלטת מהגבר שישב לצדי? אולי אני צריכה לספר לך על בחורים שעוברים מול בחורות ברחוב, עושים לה תנועות של "הנה אני תופס אותך" ונהנים לראות אותה נבהלת?
ויש כמובן את המקרה הקלאסי: בחור שואל בחורה מה השעה, ואחרי שהיא עונה בנימוס, או לא עלינו בנחמדות, מבחינתו נפתח פתח לשיחה והוא מרשה לעצמו לפלוט הערה מחמיאה על מידות החזה/התחת שלה, או סתם איזה "פששש, כוסית". אם אותה בחורה בוחרת בהליכה מהירה שתרחיק אותה משם, סביר להניח שברדיוס של קילומטר ישמעו את דעתו עליה: "יא מכוערת, מה חשבת? שאני בעניין שלך? מי ירצה אותך יא בהמה?", וכל שנותר לה הוא לנסות ללכת אפילו עוד יותר מהר, בעודה תוהה איך ברגע אחד הפכה מכוסית הורסת לבהמה, כשמספר האנשים ברחוב ומידת החושך מכתיבים בהכרח את מידת הפחד שלה.
שאלת את עצמך פעם למה נהגי משאיות, וגם סתם נהגים, צופרים לבחורות? כי אנחנו שואלות את זה הרבה. מה הם חושבים? שהם יצפרו ואנחנו נעצור ונחייך ואולי אפילו נעלה לטרמפ ספונטני?
גברים מנצלים את היכולת שלהם כל הזמן – להפשיט אותנו במבט, להטריד אותנו בצפצוף מכונית, להפוך אותנו לאובייקט נטול הגנות, שבו יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, אפילו רק בדמיון. ואז אתה בא, ואומר לנו לצאת מהסרט. מה אתה חושב שנותר לנו לעשות מול הטרדות הפגע וברח האלו, אם לא לייצר חומת אדישות מגוננת?
לנו זה עולה יותר
אני לא אומרת שכולכם סוטים, או נצלנים, או מטרידים מיניים בפוטנציה, אבל אתה חייב להבין שכל חוויה לא נעימה מאלה שתיארתי היא בשבילנו משבר אמון קטן, אכזבה שמכריחה אותנו לייצר חומת הגנה. זאת הסיבה שאנחנו מאמצות את האדישות. לא בשמחה, אלא בכאב. עם רגשות אשמה וחרטה. כי גם לנו לא קל להיות סגורות ואפאתיות, גם לנו בא לפעמים לפתוח שיחה ככה סתם, לחייך ואולי אפילו לפלרטט – אבל החשש הזה, שהנחמדות תפורש בדרך אחרת, או נכון יותר תנוצל למטרות אחרות, יוצר פחד מצמית, שגורם לנו לשמור על עצמנו בשבע עיניים. ותאמין לי, לנו זה עולה יותר.