"מורה רצחה את תלמידתה בת ה-8 והסתירה את גופתה במזוודה", הייתה הכותרת שהסעירה את ארה"ב באפריל האחרון. הילדה, סנדרה קנטו, הוכרזה כנעדרת ב-27 במרץ וכעבור עשרה ימים נמצאה גופתה בתוך מזוודה שחורה על גלגלים, בתחתית בריכת השקיה. מורתה של סנדרה, מליסה האקבי, סיפרה בדאגה לעיתון מקומי שסנדרה ביקרה בביתה ביום שבו נעלמה, כדי לשחק עם בתה בת החמש. כבדרך אגב דיווחה מליסה שבאותו היום גם נגנבה ממנה מזוודה. התיאור שנתנה היה זהה למזוודה שבה נמצאה גופתה של הילדה.
הקשר המצמרר בין האירועים הוביל לפתרון תעלומת "רוז האמריקאית" וגרר מבול של ניתוחים ושאלות לגבי זהותו המפתיעה של הרוצח: אישה, מורה לדת בת 27, שבתה הייתה חברה טובה של הקורבן. אפילו החוקרים הודו שבחיפושיהם אחר סנדרה ניסו לפענח איזה מין גבר בסביבתה הקרובה של הילדה היה מסוגל לחטוף ולרצוח אותה. הם לא העלו על דעתם שזו תהיה אישה.
קילינג מי סופטלי
למרות שמעט מאוד ידוע על המניע לרצח, מהרגע שבו הובאה מליסה לחדר החקירות היה ברור שהחשודה אינה עונה על פרופיל הרוצח הקלאסי. לפי מחלקת המשפטים של ארה"ב, מתוך עשרה מקרי רצח בקושי אחד מתבצע על ידי אישה.
פרשיית סנדרה קנטו פתחה לדיון שאלה מפחידה למדי: האם גם בתחום האפל של רציחות המגדר משחק תפקיד? פסיכיאטרים וחוקרי מקרי רצח בארה"ב טוענים שכן. לאורך השנים, הם אומרים, נראה כי נשים המואשמות ברצח באות מרקעים ומניעים שונים מאלו של רוצחים ממין זכר. בהשוואה לגברים, נשים נוטות לפעול באימפולסיביות, לא מתכננות את הרצח, כמעט תמיד מקורבות לקורבן ופחות סביר שהן תשתמשנה באלימות קיצונית. כמו כן, באחוז ניכר מהמקרים מתברר שהרוצחות עברו התעללות בילדותן או בחייהן הבוגרים.
למרות שקשה לבנות טייפקאסט אופייני לרוצחות, הסטטיסטיקה מראה שאצל נשים אי שפיות זמנית תופסת נתח מכובד ברשימת הגורמים לרצח, בעיקר אצל כאלה שהרגו יותר מקורבן אחד. חוקרים גילו כי אצל רוצחות קיימת סבירות גבוהה יותר למחלה נפשית חמורה, בעוד שרוצחים ממין זכר סובלים לרוב מהפרעת אישיות ומאובחנים כסוציופתים שלא מסוגלים לגלות אמפטיה כלפי קורבנותיהם. אצל נשים, למרבה האירוניה, הקורבן הוא כמעט תמיד מאהב לשעבר.
ג'יימס אלן פוקס, קרימינולוג מאוניברסיטת NEU, מצביע על הבדלים נוספים בראיון לניו יורק טיימס: "הקורבנות של נשים בדרך כלל צעירים יותר, והרצח נעשה באמצעים שונים מאקדח. ב-35 ממקרי הרצח שביצעו נשים, סיבת המוות היא הרעלה".
ככלל, דומה כי נשים הורגות באופן "עדין" יותר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) מגברים: חנק, הרעלה, מתן יתר של תרופה מסוימת וכדומה. הסבירות שאישה תדקור ותרטש קורבנה כמעט אפסית, לדברי החוקרים. כנראה שגם כשזה מגיע לרצח – אנחנו אוהבות לשמור על אסטטיקה וניקיון, עקרות בית למופת שכמונו. מרתה סטיוארט הייתה גאה? לא בטוח.
למה כשאישה רוצחת אנחנו מזדעזעים יותר?
אוקיי, אז נשים וגברים פועלים אחרת – לא בדיוק ביג ניוז. אבל מה זה אומר על האופן שבו אנחנו שופטים את הרצח עצמו? האם הכותרת "גבר רצח אישה" מפתיעה פחות מהכותרת "אישה רצחה גבר"? למה שמות כמו ג'ק המרטש וצ'ארלס מנסון מצלצלים הרבה יותר מוכר מאיילין וורנוס?
בראיון שנתן הפסיכולוג לענייני פלילים ד"ר בז ואן אורנסטיינר לתוכנית האירוח של מונטל וויליאמס, הוא מנסה להשיב על השאלה על הזאת. "אני חושב שהציבור מרותק לנשים שביצעו רצח מכמה סיבות. קודם כל, כי אנחנו מסתכלים על אישה כיצור שאמור, מטבעו, לגונן ולטפל בנו. נשים הן האמהות שלנו, בנות הזוג שלנו. בתפיסה שלנו נשים אמורות לדאוג לנו – לא לרצוח. אחר כך, יש את ההבדלים הביולוגים בין המינים: גברים נתפסים כאלימים יותר, הטסטוסטרון שמפמפם בוורידים, האלימות, שתיית אלכוהול – אלו נטיות גבריות שלא מתיישבות עם הסטריאוטיפ הנשי. קשה לנו הבין איך אישה מכובדת תגיע למצב כל כך קיצוני של חוסר שליטה שבו היא מחליטה לרצוח".
ואכן, כשמנתחים את מקרי הרצח הנשיים שבוצעו בעשורים האחרונים מגלים כי שימוש באלימות קיצונית, "גברית" כביכול, נפוץ הרבה פחות. לפיכך, מעט מאוד רוצחות עונות על הפרופיל הפסיכופט השקול וקר הרוח. "כשנשים מבצעות רצח, המניע הוא בדרך כלל הגנה עצמית או איש שפיות זמנית", מסביר ד"ר מיכאל וולטר, פסיכיאטר ראשי במחלקה לזיהוי פלילי בארה"ב. "להיות מסוגל ונכון לחסל זה דבר שטבוע הרבה יותר בזהות הגברית מאשר בנשית, ולכן רוצחות נחשבות סוג של טאבו, משהו שקשה לנו לעכל".
לנשים סולחים יותר בקלות
אפרופו בעיות עיכול, קשה לשכוח את פרשיית אנדריאה ייטס שהורשעה בשנת 2001 ברצח חמשת ילדיה. ייטס זוכתה מאשמה לאחר שעורך דינה טען כי האם המעורערת סבלה מדיכאון אחרי לידה קשה במיוחד, האמינה כי השטן נמצא בקרבה ופעלה מתוך טירוף זמני כדי "להציל את ילדיה מהגיהינום". למרות המעשה המזעזע, הארגון הפמיניסטי הגדול בעולם, NOW תמך בנאשמת בלהט. חברות הארגון יצאו בהפגנות שמטרתן הייתה להעביר מסר ברור: ייטס היא הקורבן בסיפור. לטענן ייטס נלכדה בתוך מלכודת אמהות שנכפתה עליה ולא קיבלה תמיכה כאשר הדיכאון שלה החמיר מלידה ללידה. רצח הילדים היה באופן מעוות המפלט היחיד שלה, אמרו הפמיניסטיות לתקשורת.
האם לגיטימי שאישה שהטביעה את ילדיה תחשב לקורבן? בעיני הציבור, בעיקר ארגוני גברים ברחבי העולם, מדובר בפשע חסר תקדים. כאשר ייטס זוכתה במשפט, רבים טענו שלגבר לא היו מחליקים את זה כל כך בקלות. גם אם הם צודקים, הסטטיסטיקות משחקות יותר טוב במגרש הנשי: לפי מחקרים קרימינולוגיים, אצל נשים רצח הוא בדרך כלל המוצא האחרון – הן הורגות כשהן נמצאות במצוקה קיצונית, כמעט תמיד כדי להגן על עצמן – אז איך אפשר להאשים אותן? גם הסרט הדוקומנטרי "When Women Kill" מנסה להוכיח את הנקודה הזאת, ואף רומז שרבות מן הנשים שמרצות היום מאסר עולם היו צריכות להסתובב בחוץ, לנהל קריירות ומשפחה בלי לסחוב תיק רצח על הכתפיים.
אנחנו, בכל אופן, מעדיפות להשאיר את השאלות האלה לבתי המשפט, ואם אפשר אז רק בתיאוריה, בלי מקרי רצח מחרידים על הבוקר. ובינתיים, אם הגבר שלך מוציא אותך מדעתך תבטיחי לנו שלא תגמרו את זה בדם. בכל זאת, לא חבל על השטיח?