דמיינו לרגע את הבגד הכי יפה שיש לכם בארון, ותעשו חושבים עם עצמכם: למה אתם לובשים אותו? לי קשה לדמיין בגד אחד כזה, כי אני אוהבת את כל הבגדים שיש לי בארון. וכולם, איך לומר את זה בצורה עדינה, לא הכי צנועים. אני אוהבת להבליט את מה שיפה בי, אני אוהבת להיראות טוב. זו אני. אין לי בגדים אחרים. אם דעא״ש יבואו לבקר פה יום אחד, אצטרך להחליף את כל המלתחה שלי.

היה לי פעם חבר שאהבתי, שהיה שמרן וקנאי מאוד. הוא החליט לעשות לי סדר בארון, ואני נכנעתי. כל בגד שהוא זרק שבר לי טיפה את הלב. מעבר לאהבה שלי לבגדים שלי, יש לי אליהם חיבור סנטימנטלי; הם חלק ממני. לימים נפרדתי ממנו. הרגשתי חנוקה, הרגשתי שהוא לוקח ממני את החופש, כולא את הנפש שלי.

עוד בערוץ הנשים:

גדלתי בבית חרדי, כך שבילדותי הייתי חייבת להתלבש צנוע מכף רגל ועד ראש. הרגשתי שמדכאים אותי, את המיניות שלי, את האהבה שלי לגוף שלי – ובכלל אותי כאדם, כאינדיבידואל שיש לו צרכים, רצונות וציפיות משל עצמו. זה היה נוראי.

אני מבטאת את עצמי המון דרך הבגדים. למשל, אם בא לי לא לבלוט יותר מדי אלבש בגדים כהים ופחות חשופים, ובימים טובים בהם כן מתאים לי למשוך תשומת לב, אלבש בגדים בהירים וחשופים. אם בא לי להרגיש סקסית, אנעל עקבים. ועם אותם הבגדים אני גם מצטלמת לפייסבוק.

אין תמונה
אוהבת להבליט את מה שיפה בי

מסתבר שאני מזמינה את זה

לפני כמה חודשים פרסמתי בפייסבוק סטטוס אישי – רציתי להעביר את המסר שלבוש לא מזמין אונס או הטרדה, כיוון שאני בעצמי נאנסתי כשהייתי חרדיה, עם הגרביונים והכל. היה לי חשוב שהרבה אנשים יראו את הסטטוס הזה, אז שיניתי את ההגדרות והפכתי את הפרופיל שלי מכזה שחשוף רק לחברים – לציבורי. אחרי הרבה שנים חזרתי לכתוב, וחיפשתי לקבל את הפידבק מהקוראים. קיבלתי אותו, וזה היה נחמד.

אלא שאז, בבת אחת, מ-2-3 הודעות שהייתי מקבלת ביום, הגעתי למצב בו אני מקבלת מסה של 20-30 הודעות ביום בממוצע. השגתי את מה שרציתי, תגובות – אז למה אני לא מרוצה? זהו, שיש בעיה קטנה. מעל לחצי מההודעות האלה מטרידות במיוחד, וכשאני אומרת שהן מטרידות אני לא מתכוונת למקרים בהם כותבים לי "היי". אני מתכוונת לתמונות של איברי מין או להודעות שמתייחסות לאיברים מאוד ספציפיים ואינטימיים בגוף שלי; הודעות משפילות, מעליבות, הודעות שגורמות לי להרגשה רעה. הייתי מזועזעת. מצד אחד, לא רציתי להפסיק לכתוב או לחסום את האופציה לפידבקים. מצד שני, לא יכולתי לסבול את ההודעות, וגם לא רציתי להשתנות או לשנות את הלבוש שלי.

ניסיתי להבין למה אני מקבלת את כל ההודעות האלה, אז התייעצתי עם חברים. הם אמרו לי שהתמונות שלי מזמנות את זה. זה פגע בי, מאוד – הרי אני הראשונה לדעת שגם כשאת לבושה חסוד מכף רגל ועד ראש יכולים לפגוע בך, ושאין קשר בין לבוש להטרדה מינית. כעסתי על מי שאמר לי שיש קשר – זו האשמת הקורבן. וכעסתי כי לא רציתי לשנות אצלי שום דבר: לא רציתי להיכנע לתכתיבי החברה, למציאות בה להטריד אישה כי היא "משדרת משהו" זה לגיטימי.

אבל לא יכולתי לספוג יותר את כל הגועל הזה שהגיע אליי, ונשברתי. החלטתי למחוק את כל התמונות שיש בהן מחשוף בולט מדי וגם סתם תמונות בהן הפוזה בה אני מצולמת עשויה להתפרש כהזמנה למשהו. החלטתי לא להעלות תמונות בתקופה הקרובה, ולראות מה התוצאה.

אין תמונה
עכשיו שקט, אבל עצוב

נחשו מה? זה עבד. ההודעות כמעט ופסקו. לא לגמרי, אמנם, אבל יש רגיעה מסוימת. נשברתי, אני מודה, כי אני מעדיפה את השקט הנפשי שלי מאשר לשנות את העולם. אבל להגיד לכם את האמת? רגוע לי, אבל עצוב. עצוב לי שנכנעתי לעולם השוביניסטי והדוחה הזה שתופס את האישה כחפץ, ככלי לסיפוק צרכים, כאדם ללא רגשות, רצונות ומחשבות.

* הכותבת, רוית סויסה, בת 26, היא סטודנטית באוניברסיטת בר אילן

>> "הפעם הראשונה שבאמת עשיתי אהבה עם בחורה": סיפור קצר על עולם הסטוצים