אנחנו כבר רגילים לשמוע ביקורת על פוליטיקאים ואנשי ציבור, במיוחד בסמוך לתקופת בחירות, אבל ספק אם הגברת מישל אובמה ציפתה לביקורת כמו זו שנמתחה עליה על ידי חבר הקונגרס ג'ים סנסברנר, שהחליט לתקוף את אשת הנשיא. או אם לדייק: את האחוריים שלה.
קודם תרדי במשקל, אחר כך תדברי
בשבוע שעבר פורסם כי סנסברנר נשמע כשהוא יושב בחדר ההמתנה של שדה התעופה רייגן, ומשוחח בקולי קולות בסלולרי שלו על מימדי העכוז של אשת הנשיא. מושל וויסקונסין כינה אותו "גדול", והוסיף, שעל הגברת הראשונה להיפטר מן הישבן הגדול בטרם תהיה זכאית להטיף לעם האמריקאי על חשיבות האכילה הנכונה. על פי עד ראיה שנכח במקום, לאחר שאישה ניגשה לסנסברנר וניסתה להגן בפניו על שמה של הגברת אובמה, השיב לה חבר הקונגרס כי הגברת הראשונה "מטיפה לנו על אכילה נכונה, כשלה עצמה יש אחוריים גדולים".
האמירה של סנסברנר היא אמירה מכעיסה וסקסיסטית ביותר מרובד אחד. ראשית, גם אם נתייחס לגוף הטענות שהועלו על ידי מושל וויסקונסין חובב הנשים (והצ'יטוס, אם נסמוך על הפרסומים בעיתונות, וגם קצת על התמונות שלו, שמצורפות בהמשך), הרי שדי ברור, לפחות על פי מראית עין, כי הגברת אובמה היא בעלת BMI תקין לחלוטין לגילה. היא אמנם לא שדופה כאחרונת הדוגמניות, אבל היא גם רחוקה מרחק שמיים וארץ מלהיות בעלת עודף משקל (זאת, אגב, להבדיל מסנסברנר עצמו). רוב האנשים השפויים היו אפילו מגדירים אותה כאישה רזה, בייחוד נוכח העובדה שלא מדובר בפעוטה, אלא באישה שכבר נושקת לחמישים.
אבל מה שיותר מדאיג בהתבטאות של מושל וויסקונסין, הוא תפיסת העולם שעולה ממנה.
מישל אובמה היא עורכת דין בוגרת פרינסטון והארווארד, ואולי אחת מן הגברות הראשונות המשכילות ומעוררות ההשראה ביותר ששכנו בבית הלבן. היא נולדה בדרום שיקאגו, באזור עגמומי שידוע ברמת פשיעה מרקיעת שחקים ובאוכלוסיה קשת יום, ובנתה את עצמה בעשר אצבעות. ברבות הימים הפכה לעורכת דין, בין הבודדות ממוצא אפרו-אמריקני, בחברת עורכי הדין "סידלי אוסטין", אחת הפירמות הנחשבות בארה"ב.
למרות קורות החיים מעוררי ההתפעלות האלה, בחר חבר הקונגרס הרפובליקני סנסברנר לדון בלגיטימציה של מישל אובמה להביע את דעתה בפומבי נוכח גודל האחוריים שלה. מדבריו השתמע שעד שהגברת הראשונה תרד במשקל ותגיע לסטנדרט מראה ורזון אטרקטיבי דיו, עדיף שתסתום את הפה, תרתי משמע, ותחסוך מאיתנו את עמדותיה ודעותיה.
"חופש הביטוי הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה"
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לעמדות מהסוג הזה. הרשת עמוסה, בכל יום נתון, ברצף של טוקבקיסטים ביקורתיים שיוצאים נגד פמיניסטיות כי הן "מכוערות", נגד טוקבקיסטיות אחרות שמבקרות את תרבות האנורקסיה בטענה שהן כנראה "שמנות", ועל כך ניתן להוסיף את אמרת השפר השגורה בפיהם של כל כך הרבה ערסים מקומיים - "מי שאל אותך, יא מכוערת". לסתימת הפיות האגרסיבית הזו אין גבולות, כי כנראה שבעולם שלנו, הזכות להביע דעה שמורה אך ורק לבנות שנראות טוב. בנות שלא שפר עליהן מזלן, ובכן, עדיף שיתחפרו במאורה חשוכה ויחסכו מאיתנו את עמדותיהן הרדיקליות.
אני מנסה לפשפש בזכרונותיי מפסק הדין הקנוני שקבע את מעמדו של חופש הביטוי בישראל – פסק דין "קול העם", שם כתב כבוד השופט דאז שמעון אגרנט כי "חופש הביטוי הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה". שוב ושוב אני עוברת על פסק הדין, ומנסה למצוא הסתייגות שתצדיק את סתימת הפיות הזו. אולי משהו בסגנון "חופש הביטוי הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל רק אם את ממש כוסית". לא מוצאת. באסוש.
כי גם השופט אגרנט, גבר, חשב שלנו, הנשים, יש זכות להביע את דעתנו, והאמין שלאיש אין זכות לערער על הזכות הזו. זוהי זכות יסוד שהוקנתה לכל האנשים בלי קשר למעמדם, לשיוכם האתני, למקצועם, למיניותם, וכן, גם למראה שלהם, או שלהן. לבנות יש זכות להגיד מה הן חושבות, מבלי שייאלצו לעמוד תחת מתקפה מרושעת שלא מתייחסת לטענות שלהן לגופן, אלא חלף זאת, בוחרת להתנכל להן וללעוג לחזותן החיצונית.
יש לנו זכות לבקר, לשפוט, לדבר ולצאת נגד הרדידות של ממסד שוביניסטי שמנסה לסתום לנו את הפה, רק כי אנחנו לא יפות מספיק, או לא רזות מספיק. הזכות שלנו להגיד את דעתנו לא נובעת מזה שאנחנו נעימות לעין, אלא מכך שאנחנו בנות אדם, ולאיש, כן, לאיש, אין זכות לרמוז שעלינו להיזהר בלשוננו ולצנזר את עצמנו, מחשש שיקראו לנו בשמות גנאי.
וכן, מישל אובמה הייתה יכולה להטיף על אכילה נכונה גם אם היא הייתה אישה שמנה, מהסיבה הפשוטה שהיא אדם ככל אדם, וזוהי עמדתה.