"בגיל חמישים מצאתי את עצמי עוברת על מודעות ב-Alljobs והולכת לראיונות עבודה", מספרת ורוניקה רוזנברג, בת 52, שלפני שנתיים עזבה קריירה משגשגת בלי כל תכנית מגירה וחיפשה אפיק מקצועי חדש.
אחרי עשור כעורכת דין במשרד מצליח, עברה רוזנברג, נשואה + 2 מתל אביב, הסבה לניהול ועבדה 12 שנה בתפקיד ניהולי בכיר בחברה עירונית. כשהרגישה שהיא צריכה אתגר מחודש, אבל לא ראתה אופק לקידום בחברה – קיבלה החלטה לא שגרתית. "הרגשתי שאחרי שהבנות שלי גדלו אני פנויה ובשלה לתפקיד יותר משמעותי בקריירה, כי כשהיו צעירות היה לי חשוב להיות נוכחת בבית ולהוות חלק משמעותי בגידול שלהן. החלטתי לעזוב את החברה בה עבדתי ולחפש כיוון אחר".
איך העזת בגילך לעזוב מקום עבודה מסודר?
"עזבתי מקום מאוד בטוח ונוח, אבל לא פחדתי כי האמנתי ביכולות שלי והאמנתי בעצמי. אני יודעת שזה צעד שמעטות היו עושות, אבל זה חלק מהאופי שלי, תעוזה, דבקות במטרה ואמונה".
את האומץ לעזוב הכל ולהתחיל מחדש, היא מספרת, קיבלה מהוריה שעלו לארץ מארגנטינה כשהייתה בת חמש. "אבא עזב מרפאת שיניים משגשגת ואמא עזבה את משרד עורכי הדין המצליח שעבדה בו", היא אומרת. "הם עלו מטעמי ציונות. אני נכנסתי לגן חובה אז היה לי מאוד קל להסתגל, אבל להורים שלי היה לא פשוט. המדינה לא הכירה בתואר במשפטים של אמא שלי מארגנטינה, והיא הייתה צריכה לעשות הכל מחדש, יחד עם קשיי השפה וההסתגלות ועם שני ילדים. היא השלימה הכל בהתמדה אדירה. גם אבא שלי עבר דרך ארוכה בארץ – כשהגענו הוא התחיל לעבוד כרופא שיניים בבית סוהר, ואחרי תקופה מסוימת הוא יצא לעצמאות. ההורים שלי הם סמל בשבילי למאמץ והשקעה במשהו שגם אם הוא קשה עכשיו, הוא יניב פירות בהמשך".
כשהייתה ורוניקה בת עשר חלה אביה בניוון שרירים. "כמשפחה חווינו קושי עצום. ההתמודדות עם מחלה חשוכת מרפא בגיל צעיר שינתה את הפרספקטיבה שלי בחיים ולמדתי דרך זה לחיות את החיים במלואם כאן ועכשיו".
לא היה קשה להפוך פתאום ממנהלת בכירה למובטלת?
"זה לא היה פשוט כי ממצב של עשייה מלאה בווליום של מאתיים אחוז ומלהיות גורם מאוד דומיננטי ומשפיע במערכת, עברתי לאפס עשייה. את בנקודת פתיחה התחלתית בגיל חמישים, ופתאום אני צריכה ללכת ליועצת קריירה שתכין אותי לראיונות ולתרגל לקראתם. זה תהליך שדורש תעצומות נפש".
איך מתגברים על דחיות וממשיכים הלאה?
"חוויתי גם דחיות. לפעמים אחרי סבב ראיונות בחברה את מגיעה ממש לקו הסיום ולא מקבלת את התפקיד, אז היה כאב ובכי, אבל כמו 'נחום תקום' תמיד הרמתי את עצמי עם האמונה בעצמי והמחשבה על ההצלחות בקריירות הקודמות שלי. כשהתחברתי לתחושת ההצלחה זה מאוד עזר לי, וכמובן עם תמיכה בבית מבעלי והבנות שהאמינו בי גם מאוד".
ריצה למרחקים ארוכים
בתום שנה של ראיונות, תקוות ואכזבות, מצאה רוזנברג את האתגר שחיפשה באתר דרושים. "באחד החיפושים נתקלתי במשרה מעניינת – ארגון חברות הניקיון מחפשת מנכ"לית. שלחתי קורות חיים, קראו לי לריאיון, עברתי עוד ריאיון עם ההנהלה, והנה אני פה. אפילו לא שאלו אותי על העזיבה של מקום העבודה הקודם בגיל שלי, הם ראו שמדובר באישה בעלת ניסיון ניהולי ומשפטי, והידע והניסיון שהבאתי, בין השאר במרכזים שניהלתי בעברי שחלקם היו בתחום הניקיון, היו בעלי ערך רב לתפקיד".
כשהיא מספרת על תפקידה כמנכ"לית ארגון חברות הניקיון בשלוש השנים האחרונות, ההתרגשות נשמעת בקולה. "מהיום הראשון בתפקיד אני מאותגרת, גאה ומרוצה. יש פה מגוון רב של תחומים ונושאים לקדם שדורשים הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח – ההתנהלות שלי היא מול משרדי ממשלה והיא לא פשוטה, זו ריצה למרחקים ארוכים".
רוזנברג מספרת כי במאבקיה ובהחלטותיה היא רואה לנגד עיניה את עובדי ועובדות הניקיון, "שהם מהאוכלוסיות החלשות במשק", היא מדגישה. "עובדי הניקיון הם 'השקופים' - התדמית של הענף היא מאוד נמוכה, והמעסיקים נתפסים כמי ש'גוזרים קופון' – על אף שב-2013 נחתם הסכם קיבוצי דרמטי שהסדיר את כל זכויות העובדים, התדמית הבעייתית של יחסי המעבידים והעובדים נותרה. כרגע מה שעומד על הפרק זה המאבק להעלאת שכר עובדי הניקיון, מ-29.12 ל-36 שקלים לשעה. במסגרת המחסור האדיר שקיים אצלנו בכוח אדם, כאשר חסרים בענף כ-42 אלף עובדים, יחד עם יוקר המחייה, אנחנו כארגון המעסיקים נאבקים להציל את הענף מקריסה, ובתוך כך להציל את בריאות הציבור – לא נקי זה לא בריא, את זה כולם מבינים".