יממה לאחר פרסום כתבת השער החדשה של לינה דנהאם למגזין ״ניילון״ אני מבינה את שחשדתי מזמן: לינה דנהאם היא הפמיניסטית החשובה של דורנו. ולא רק בגלל הסדרה המופלאה ״בנות״ בניצוחה ובכיכובה, שחוזרת בפברואר הקרוב לעונה אחרונה, אלא בגלל שדנהאם מגלמת ומדגימה - בכלל עשייתה והווייתה - מושג שמעט מדי נשים (פמיניסטיות או לאו) מבינות עד הסוף - ״האישי הוא הפוליטי״.
המושג הזה הוא אחד הביטויים החשובים ששינו את התפיסה שלי כאישה וכאדם בעולם. כשהוא נהגה, הוא היה לא פחות ממהפכני וערער על התפיסה שצריך להפריד בין החיים האישיים לבין החיים הציבוריים. בין מה שאישה עושה בין קורות ביתה – לבין מה שהיא בעבודה, תחת תקרת הזכוכית. הזרם הרדיקלי, שביקש לאפשר לנשים לנשום את אותו אוויר ולקבל אותן הזדמנויות כמו בעלי הפאלוס, בעצם הכריז כך: מה שקורה לך, לא קורה רק לך, אלא לכולן; ומה שעובר עלייך בבית (ברווקות, בזוגיות, במשפחה) קשור בהכרח למה שקורה לך מול הבוס, מול המדינה ומול העולם. זה לא רק מסר שמעודד עשייה, הוא גם מסר מאחר ומנחם: את לא לבד, וכולנו אוכלות חרא.
ועכשיו, בואו נתרגם את הפמיניזם האקדמי לפמיניזם רחוב: השבוע ניהלתי שיחת משרד עם קולגה בעקבות פרסום כתבה על ארוחות בוקר שמבטיחות לך לרדת במשקל. שאלתי אותה אם היא היתה מוכנה לאכול מעט צואה בכל בוקר באופן קבוע אם היו מבטיחים לה בתמורה רזון תמידי נטול מאמץ. הקולגה, אישה חכמה מאוד, השתתקה, אבל רק לרגע. ״תלוי איזה חרא״ ענתה ומיד פסקה, ״לא שלשול״.
מכאן החל דיון מעמיק ומאוד מצחיק שעסק בכל סוגי היציאות, המרקמים והגדלים, שבסופו סוכם כי צואת ארנבות היא משהו שהיינו אוכלות כל בוקר אם היו מבטיחים לנו בתמורה רזון תמידי.
זה היה רגע אישי. אולי אישי מדי שלא נועד לפרסום, אבל יש כמה קוראות עכשיו שצוחקות כי הן יודעות שגם הן היו אוכלות חרא של ארנבות. אולי אפילו של סוס, אם היו מבטיחים בדיל גם את הבטן של ג׳יג׳י חדיד. אז מה הקשר לפוליטיקה עכשיו? אז ככה. השיחה הזאת, הומוריסטית ככל שתהיה, משקפת משהו ברור בחברה שלנו: נשים למדו שמוטב להן להיות רזות אם הן רוצות להתקבל במרחב הציבורי. ואם לא רזות – אז לפחות להראות שהן עובדות על זה.
אבל לינה דנהאם סיימה לאכול חרא. עמוד השדרה שלה נותר איתן גם כשההצלחה דפקה לה בדלת ופתחה לה שער לעולם ואת השערים של ווג, מארי קלייר, גלאמור, הניו יורק מגזין, הרולינג סטון, באזאר וניילון. בכל אותם המגזינים האלה, שלימדו אותנו איך נראית הצלחה ובאיזו מידה היא ארוזה, היא עשתה את הדבר שפמיניסטיות רבות כושלות בו - היא שחררה את הבטן ועוד דרשה שלא ירטשו את תמונותיה.
אם סימון דה בובואר החדירה בנו את ההבנה ששונות ביולוגית לא מצדיקה דחיקה לשוליים ווירג׳יניה וולף הפצירה בנו לדרוש חדר וידע משלנו, הרי שלינה דנהאם החזירה לנו את הגוף. זה שקיבלנו, על כל הגנטיקה הדפוקה והנהדרת שלנו, וזה שאמור לעזור לנו לעשות עם הראש הנפלא הזה שלנו דברים נהדרים.
השער החדש במגזין ניילון, שמלווה בראיון עומק עם דנהאם ובתמונות פשוקות רגליים עם בטן שלא ממהרת להסביר את עצמה ב״תקעתי פלאפל״ או ב״נקלטתי״ הוא מה שגורם למעריצותיה של דנהאם ברחבי העולם להאמין לכל מילה שיוצאת לה מהפה בראיונות עמה בשנים האחרונות. דנהאם מגלמת פמיניזם יומיומי, פמיניזם פרקטי. הדבר בא לביטוי לא רק ביצירה שעליה היא מתוגמלת כלכלית - אלא בדמותה שלה, שמרסקת בראיונות, בכתבות ובפעילות פוליטית (כשהיא אחת מהתומכות הבולטות והאקטיביות בקמפיין האחרון של הילרי קלינטון) - סטיגמות על נשים ועל נשיות. דנהאם היא לא עוד טאלנטית מנומסת שמחשבת את צעדיה בזהירות מנומסת מחשש לפגוע בקמפיינים עתידיים - אלא אישה שמנצלת את הבמה המשמעותית שניתנה לה על מנת לקדם את הקמפיין החשוב מכולם: נשים הן בנות אדם, גם אם לא כולם הפנימו את זה עדיין.
נשים רבות יודעות לדבר פמיניזם. גם פה, בביצה המקומית, יש לא מעט נשות תקשורת שיודעות לדקלם את דה בובואר ואת וולף ואת ריץ׳, כי זה מלומד, וזה ויראלי, וזה גורם להן להיראות טוב. אבל מאחורי החזות המלומדת ועמודי הפייסבוק המרשימים מסתתרות נשים שלא באמת אוהבות נשים; הן יהיו הראשונות לכנות אישה אחרת בתואר ״כונפה״, ישמחו לדבר על זו ש״נורא השמינה״ ולא יהססו לגרום לעובדות שלהן לחוש אשמה על כך שיצאו מוקדם להוציא את הילד החולה מהגן ולבכות על כך בשירותים. שלא לדבר על אלה שתמיד יתמכו ויתנו גב לגבר הדוש, המטריד או שניהם יחד, כי זה יותר מגניב ומתגמל חברתית להיות אחת מהחבר׳ה, וחוצמזה, זה נותן נקודות אצל הביג בוס. אותו ביג בוס שיקבל אותן כנועות, חנפניות ועם הבטן בפנים.
פמיניזם אמיתי, כזה שבא מהלב, הוא קשה. הוא דורש תרגול יומיומי, כמעט מעיק, הרבה פעמים מעייף. הוא מאלץ אותנו להיפרד מהרגלים די כיפיים (כמו לטנף על אחרות, לשפוט אותן על פי המראה החיצוני או סתם לפקפק בקול רם במניעים שלהן להתלונן על הטרדה) ולהסתכל על הנשים סביבנו - ממשפחה, דרך חברות ועד עובדות - בהרבה יותר חמלה ובהרבה פחות שפיטה, מתוך הבנה שאם נהיה טובות אליהן, נהיה טובות גם לעצמנו. ואם לא לעצמנו - לפחות לאלה שיגיעו אחרינו. עד אז נביט בבטן המשוחררת של לינה בהפקה המהממת הזו, ונדע שיש לפמיניזם שגרירה אחת מצוינת ואותנטית; כזו שאולי תאפשר לבנותינו או לנכדותינו לחיות בעולם שבו האיברים שהן הכי ירצו להתהדר בהם יהיו המוח והלב.