האונס בשמרת היה קו פרשת מים עבור כל מי שהייתה נערה בשנים ההן. האנסים היו חבר'ה צעירים, קיבוצניקים, "טובי בנינו" קראו להם. היא הייתה בערך בגילנו. ידענו כבר שיש אונס בעולם. פחדנו מסימטאות חשוכות, מטרמפיאדות, מחדרי מדרגות, ליווינו אחת את השנייה הביתה. שמענו שיש גם פגיעות בתוך המשפחה. אבל מדשאות הקיבוץ היו מחוץ לתחום. בני השכבה לא היו חשודים. ואז התחילו לדבר על מקום בשם שמרת. על ארבעה ימים, על 11 נערים. אבל לא היו שמות. לא להם. וגם לא לה.

אונס קבוצתי היה רחוק מאוד מאיתנו, כמעט כמו הקיבוץ הצפוני הזה. אבל שם המקום נחקק – שמרת. בינואר 2001 התראיינה קורבן האונס בתוכנית הטלוויזיה של יאיר לפיד, ולראשונה היא נחשפה בציבור: יעל גרינברג. עם זאת יש תחושה שאת השם שלה הדחקנו לא מעט זמן. עד אתמול. אולי אם היינו זוכרים זה היה הופך את הרע הזה לקרוב מדי אלינו. היכרנו את הקיבוץ ואת האונס. את המקום. כמו בפאזל עם המון חלקים אפורים וכואבים מדי המוח נוטה לשכוח את הפרטים הלא ברורים. לא רצינו לדעת כמה היו שם, המספר 11 היה הרבה מדי. גם אחד זה הרבה מדי. 

אבל עד היום נשארנו עם הכותרות בעיתונים – ובכל נסיעה לגליל, כבר 35 שנה, המפגש עם השלט שמרת הוא כמו בוקס בבטן. זה מקום אמיתי. ושם זה קרה, בין מדשאות הקיבוץ, עם חברים מהבית.

והנערים שתקו, אולי הכחישו. והייתה נערה אחת שהם אנסו והיא סיפרה. היא לא שתקה, היא הגישה תלונה ובשארית כוחותיה דיברה את מה שאי אפשר היה כבר להגיד. השופטים הקשיבו ושפטו, שפטו רע מאוד. לא היה שם צדק ולא רחמים. רק אונס שלא נגמר. חבורה של אנסים שרוצחת נשמה וגוף של נערה צריכים לשבת בכלא ולא לראות אור יום. והם - עד היום ממשיכים בחייהם, ארבעה מהם בשמות גלויים: נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון. החוק הגן עליהם, אבל עליה אף אחד לא הגן. לא החוק. לא השופטים. לא חברי הקיבוץ. נערה אחת לבד - מול כל הרוע הזה.

נראה לי שגם אנחנו לא כל כך הבנו איך היא מוצאת כוחות לספר את מה שהיה שם, מהיכן היא מוצאת את המילים. איך הצליחה להביט בנערים האלו, שמסתובבים בקיבוץ שאמור להיות בית, שהם תמצית כל הרע והפוגע. האונס בשמרת היה קו פרשת המים כי הייתה שם נערה שהשמיעה את קולה.  

ואולי היא זאת שלימדה אותנו, בעל כורחה, שהבושה עוברת צד. ששתיקה זה רע. זה היה האונס הראשון שהיה כל כך מדובר. אפילו הצגה הייתה עליו. ושיר. זה היה אונס שדרכו למדנו שגם שבילי הקיבוץ לא בטוחים. ושלמרות הכל חייב לדבר. למדנו גם שאין צדק. ואתמול למדנו שגם אין ריפוי.  

הנפש הפצועה שלה לא השתקמה, איך אפשר? הגוף המשיך לשאת את השנים האלו. והפוגעים, שממשיכים בחייהם, רצחו נשמה שנשאה את הכל לבד. היה נראה שזה מוות שממתין לה כבר 35 שנה.

ב-7.5.23 יעל גרינברג נפטרה ומשהו הוצף שוב. הפצעים נבקעו, האונס בשמרת הפך בן רגע מהיסטוריה להווה. רצינו לשכוח, נראה שכמעט הצלחנו, אבל הכל חזר אלינו. ה-7.5.23 יהיה מעתה היום שבו למקום ולמספרים נוסף גם שם של גיבורה בעל כורחה - יעל גרינברג, יהי זכרה מהפכה.  

הכותבת היא מייסדת מיזם 5050