זעם רב הופנה השבוע כלפי אסף אמדורסקי על רקע פרשת עצרת "מרימים לכיפור" - אירוע תרבות שתוכנן להתקיים בכיכר רבין בו נאסרה שירת נשים, שבוטל בהמשך לאור המחאה הציבורית. כתב ההגנה של אמדורסקי כלל אמירות מרגיזות כמו, "אי אפשר לכפות תיקון חברתי" ו-""החילונים פחות פתוחים משרציתי להאמין", אבל אין מה להזדעדע מהן: הזמר בסך הכל ביטא הלכי רוח שהפכו למקובלים במקומותינו, לפיהם לגיטימי לצמצם חופש של נשים כדי להיענות לרגישויות של דתיים. במידה מסוימת אנחנו אפילו צריכים להודות לאמדורסקי: ייתכן מאוד שאילולא מפורסם בדרגתו היה מעורב בפרשה, לא היינו בכלל שומעים על הדרת הנשים באירוע בתל אביב.
אז אמנם סוגיית שירת הנשים היא זו שעולה לכותרות, אבל שירת נשים היא רק חלק קטן ממגמה חמורה של הדרת נשים במרחבים ציבוריים מגוונים בישראל, שהולכת ומתפשטת בשם עקרונות של חלקים מסוימים מהציבור הדתי. ומה עם הציבור החילוני? הוא כרגיל נדרש לצמצם את החופש שלו ולשלם מחיר כבד - הפקרת חצי מהאוכלוסייה.
אירועי החודשים האחרונים ממחישים את המחירים שאנו נתבעים לשלם. רק שלשום התבשרנו כי הרמטכ"ל קבע: חיילים דתיים יוכלו להשתחרר משמירה עם חיילות ומהדרכת נשים, ובשבוע שעבר פורסם כי משרד התרבות יפרסם הנחיות להתנהגות ולבוש צנועים באירועים במימונו. בפסח גילינו שילדות לא הורשו ללבוש בגד ים בפארק לילדים "מטעמי צניעות", וביום הזיכרון התבשרנו שנשים לא ישירו סולו בטקס זיכרון בשדרות כדי "לכבד את כל תושבי העיר".
אך בחמש השנים האחרונות מתקיימת בחסות המדינה הדרת נשים שלא רבים שמעו עליה - באקדמיה. בשנת 2011 השיקה המועצה להשכלה גבוהה תכנית לשילוב חרדים באקדמיה ("מח"רים"), כדי לעודד חרדים לרכוש השכלה שתאפשר את השתלבותם בשוק העבודה. על פניו, מדובר במהלך שגם חילונים רבים יברכו עליו, שכן שילוב חרדים בשוק התעסוקה מהווה נקודה רגישה וכואבת במיוחד עבור ציבור התופס עצמו כפראייר ודורש "שוויון בנטל". קשה, אם כן, לחשוב על סיבה טובה להתנגד לתכנית שתסייע לחברה הישראלית כולה, אלא שהמחיר של התוכנית הזאת הוא זכותן של נשים – חרדיות וחילוניות – לשוויון.
כיום, בפתחה של תכנית החומש השנייה של המל"ג לשילוב חרדים באקדמיה, אנו ניצבים בפני מציאות עגומה: כפי שהמל"ג פרסמה בתכנית החומש החדשה שלה, ידוע לכל שבקמפוסים החרדיים הפועלים בחסות מכללות ואוניברסיטאות, מתקיימת הפרדה מגדרית נוקשה. אך לא רק בכיתות הלימוד מתקיימת ההפרדה שהמל"ג הסכימה לה בתכניתה החומש הראשונה שלה; ד"ר יופי תירוש, אחת מהנאבקות בהחלטות המל"ג בעניין תכניות החרדים, עוקבת אחרי התכנית מזה שנים, ומהיכרותה עם הנעשה בשטח, עולה כי ההפרדה מתקיימת בקמפוסים מסוימים גם במרחבים המשותפים - שערי הקמפוס, מזכירויות הסטודנטים, קומות בבניינים ואף בברזיות שתייה. כמו כן, מרצות אינן מורשות ללמד את הסטודנטים.
בשנים האחרונות נאבקת תירוש, יחד עם אקדמאים נוספים - בהם זוכי פרס נובל לשלום, פרסי ישראל, נשיאי אוניברסיטאות ועוד - בהחלטות המל"ג, בשל האפליה הקשה שמתקיימת בחסות התכניות. המאבק לא זוכה כמעט כלל לכיסוי תקשורתי, אך כולל פניות לבג"ץ וניסיון להשפיע על עמדות המל"ג כדי לפעול לשילוב נכון יותר של חרדים באקדמיה, מבלי לפגוע בנשים. רק לאחרונה, עקב פרסום תכנית החומש החדשה, הגישו אקדמאים רבים את התנגדותם המנומקת למל"ג, וכיום הם ממתינים להחלטת המל"ג בעניין הסתייגויותיהם.
עד היום, קולות ההתנגדות לתוכנית התקבלו בביטול, ככל הנראה מכיוון שה"משימה הלאומית" שבשמה מתקיימות התכניות, נחשבת לחשובה עשרות מונים משמירה על זכויותיהן של נשים. לראיה, על אף עמדותיהם של אנשי אקדמיה בכירים ועל אף אזהרת בג"ץ בעניין השאלות שמעוררת ההפרדה המגדרית, לא נמצאה בתכנית החומש החדשה התייחסות רצינית לפתרון הבעיה.
"אחדות העם" היא אחדות של גברים עם גברים, על חשבון החופש של הנשים, שהושג בעמל רב - לעבוד, ליצור, להתבטא, להשתתף, להיות שוות. זו אחדות שדורשת מנשים להקטין את עצמן ואת נוכחותן בעוד רומסים את זכותן לשוויון - אותו שוויון שחילונים רבים כל כך מבקשים שיתקיים בינם לבין הציבור החרדי.
הניסיון לפייס את המתנגדים והמתנגדות לתכניות המפלות הוא ניסיון שבבסיסו עיוורון או היתממות ביחס למחירים, שכן אפליה נוטה להתרחב הרבה מעבר לגבולות שהוגדרו מראש. אפקט כדור השלג נותן את אותותיו כבר כיום, כשאירועים כמו "מרימים לכיפור" זוכים לשיתוף פעולה של זמרים ומפיקות על אף הדרת הנשים, ולעירייה שמסרבת להתערב, ודחיקת נשים הצידה הפכה להיות פשרה נסבלת כל אימת שדתיים וחרדים מנפנפים בשיקולי צניעות.
האפליה שמתקיימת באין מפריע מאחורי הקלעים של מוסדות אקדמיים במימון המדינה מלמדת שאסף אמדורסקי איננו הבעיה, אלא רק הסימפטום של מגמה עמוקה ורחבה יותר, שמזדחלת לחיינו והופכת כה נפוצה, עד שקשה לעתים לזהות את חומרתה. בימים אלה שוקלת המל"ג את עמדות הציבור שהוגשו לה לגבי טיוטת תכנית החומש החדשה. החלטת מל"ג לא צריכה לעניין רק את האקדמיה הישראלית – אלא את הציבור כולו; כספי המסים של כולנו מממנים היום – ועשויים להמשיך לממן – קמפוסים אקדמיים שאין להם אח ורע בעולם, בהם הרעיונות והמחשבות אינם רלוונטיים כשהם בוקעים מגופה של אישה.
על הציבור הישראלי לדרוש להבין האם – וכיצד – מתכוונת המל"ג לשים קץ לאפליה המגדרית הקשה המתקיימת במסגרת התכניות לחרדים. על כל אישה וגבר שוחרי חופש ושוויון בישראל לעקוב אחרי ההתפתחויות הללו בתשומת לב ובחרדה לצביון חיינו כאן.
רוני גרוס היא כותבת ופרשנית פמיניסטית