כמו לא מעט חוויות בחיים שלי, הכל התחיל מסמס. שתי תמונות של חדר נאה בשדרה לוהטת בעיר, שכר דירה שיאפשר לי להתרפק על מילקי אחת לחודש על רצפת פרקט ומרפסת שצופה על ספסל שפעם נשבר לי הלב עליו. שותף אחד מתוך שלושה כתב לי שבדיוק התפנה מקום ושיהיה מגניב להכניס בחורה ושבעל הבית אוהב אנשים עם עבודה רצינית. כמו לא מעט חוויות שמתחילות בהודעת סמס, אמרתי מיד כן מבלי לחשוב עד הסוף על ההשלכות. בינתיים, חלפו חודשיים מההודעה הזו ושוב אני על אותו ספסל שסופח את הדמעות שלי, הפעם כדי לא להעיר את השותפים, שואלת את עצמי, "נו, אז מה שרצית?"
המעבר לתל אביב היה פיל שמנמן ונבוך שנכרך אחריי בכל שיחת סלון עם ההורים. הם ידעו שזה יגיע. הרי אני גם ככה בעיר מהבוקר עד הזריחה למחרת. וכי כל יום במהלך עשרים ושתיים שנות חיי בחולון הם הסיבה שכל פרק בהם היה נורא. מאסתי בלילות בקווי לילה סרוחים ומאוטובוסים באופן כללי, מוניות זה גם יקר וגם מפחיד והאוטו שלי בטח לא היה אופציה בעיר שחנייה בה היא בגדר חוויה של פאטה מורגנה. הייתם מאמינים שחמישה קילומטרים יכולים לאמלל לכם את החיים עד כדי כך?
לטור הקודם של דורין: "תגידי תודה שהוא בכלל רוצה אותך ותשתקי"
להבדיל מאחי או אחותי, שגדולים ממני כמעט בעשור – המעבר שלי קרה בלי בן זוג או חברה טובה. גם לא בשביל לימודים רחמנא ליצלן. והוא בעיקר סגר לאבא ואמא שלי עוד פרק בתהליך ההורות שלהם, אולי האחרון. אם הלב שלי נשבר כשראיתי את אבא שלי מדבר על "איך הילדה גדלה" כשהיינו בדרך ללשכת הגיוס, אני לא יכולה לתאר לכם לכמה חתיכות הוא התפרק כשהעמסנו את הדברים לדירה החדשה שלי כשהוא במקביל מודיע לי שאני עדיין יכולה להתחרט. רק אריק איינשטיין שר על הגוזלים שעזבו את הקן חסר שם. בהחלטה אחת כל היתרונות של בת הזקונים שלי נמחקו, כשהבנתי שכל צעד בוגר שלי, מקדם גם אותם למקום מפחיד לא פחות.
ככל שיום המעבר התקרב, סבלתי ממיגרנות והתקפי חרדה, לא נשארו לי ציפורניים לכסוס ובשעות השינה הבודדות שהצלחתי לחטוף, חלמתי שאני זוכה בתחרות "הבת החרא של השנה". אפילו כשאמא שלי אמרה לי שזה צעד נכון בשבילי, הקוסמטיקאית שלי, השכנים, קרובי משפחה, וגם כאילו-חברות שהדעה שלהם בכלל לא הייתה רלוונטית, דחפו לי לפנים את השאלה הזו "אין לך לב?", או הגרסה הנוראית יותר של: "את מבינה שאת נוטשת אותם ומשאירה אותם להזדקן לבד?" וואו. מה זה כיף אתכם.
ולמרות שאני כבר מאוד רציתי לצאת מעיר הולדתי, גם לי זה לא היה כל כך פשוט. חבל הטבור שלי אף פעם לא התנתק לגמרי מאמא שלי. אנחנו מדברות פעם בשעתיים בטלפון - כשרוב השיחות ביוזמתי, אני עדיין בורחת למיטה שלה כשכואבת לי הבטן ושואלת אותה אם ככה זה כואב כשצריך ללדת. (היא אומרת שכן ואני מבטיחה לה נכדה מאומצת מאוקראינה) אפילו בגדים אני כמעט ולא קונה בלעדיה. אז איך באמת אני מעיזה לנטוש אותה ככה? מה, אין לי לב?
כל בת זקונים מפחדת לפגוע בהורים שלה, אבל אצלי השנה הפחד היה חזק פי כמה. המשפחה שלי ואני נמצאים בשלבי התאוששות מטרגדיה גדולה שעשתה לחיים שלנו ושלי בפרט, סיבוב פרסה: בזמן שבו הייתי אמורה לצלם תמונות ממקומות מוזרים בעולם, למדתי את הריח הנקי מדי של הסדינים בהוספיס האונקולוגי, וכמה קר החול של בית העלמין. במקום לחשוב על מה אהיה כשאהיה גדולה - נכנסתי לקורס מזורז במנהגי אבלות. ובתוך כל הקלחת הזו אח שלי היה צריך להתחתן, כי הרבנים אמר שאסור להזיז, ולוח השנה הביא איתו גם ארוחות חגים עם שתיקות כבדות וכיסא גדול וריק. זה לא היה הזמן לחשוב על עצמי. אבל החיים בבית שרעש והמולה הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלו, הופכים להיות מאוד עצובים כשהקירות מנסים להסוות קולות של בכי.
לפי הגישה הרווחות, כדי להתרפא צריך לחשוב בצורה קצת יותר אנוכית. והמעשה האנוכי היה לעזוב את העיר שגרמה לי להרגיש כמו האאוטסיידרית הנצחית אל המקום שתמיד הרגיש לי כמו בית. במקום שבו הבגדים שלי לא נחשבים למוזרים, יד שנייה זה לא איכס של סבתות ומוזיקת אינדי זה לא בגלל שהיוצרים אינדאנים. בתל אביב הדלתות רק נפתחות. כאן אני יכולה לברוח ממסדרונות האוניברסיטה כדי לכתוב סינופסיס לסדרה, להרים הפקה פרינג'ית בתיאטרון או לתקלט בחדר קטן ומעושן לאור נורות צבעוניות מיום העצמאות.
ומול כל התקוות, יש גם ערימה של מה שאני תופסת כאיומים. העיר באינפלציה תמידית של נשים בנות עשרים וקצת עם טונות של חלומות. כולנו נשמות הו כה חופשיות ומיוחדות עד שזה כבר בכלל לא מקורי. בקיצור, אני והחרדות החברתיות שלי עשינו קאמבק. בכל מקום שבו אני "החדשה" אני בטוחה ששונאים אותי, שאין סיכוי שאצליח ללמוד להתמנגל עכשיו עם אנשים חדשים. והנה, אני בורחת מהילדה חסרת הביטחון - והיא דולקת אחרי, וכל מה שבא לי זה לזחול אל תוך המיטה של אמא שתגיד לי שכולם מוזרים ואני זו שבסדר.
במקום לזחול אני מתקשרת אליה. היא שוב מזכירה לי שזה הצעד הנכון בשבילי. וכמה טוב לי להיות רחוקה מחולון. ושהחדר שלי ימשיך לחכות לי אם יתברר שזו טעות. מרגיש שהחששות שלנו דומים ושזה אולי מוזר לחשוב שלא מפרידה בינינו דלת. אבל לרגע גם הבנתי שהכוח של הקשר הזה לא תלוי קורת גג. והיא גם תמיד צודקת.
אולי הכישורים החברתיים שלי שוב יתקעו לי סכין בגב. אולי החלומות שלי ייאלצו להירקב בצד האחורי של המוח. ואולי גם לא. הדבר הוודאי היחידי הוא העובדה שזה חלון הזמן המצומצם שאני יכולה לנסות לממש את הגחמות, לעשות את הטעויות ולהפיל את הפצצות ושלי. ובמקרה הגרוע, לפצוע רק את עצמי קצת. התרחיש האוטופי שהכל יהיה מושלם אפשרי באותה המידה.