כמעט שבע שנים לקח לחנה ג'האן פרוז, זמרת ויוצרת מוזיקת עולם, להוציא את האלבום האחרון שלה. לא, היא לא סבלה ממחסום יצירתי או התמקדה בעבודה אחרת, אלא נחסמה על ידי מי שאמור היה להיות המשענת בחייה.

"עד לפני שש שנים וחצי הייתי מאוד פעילה בתחום מוסיקת עולם. מרכז חיי היה בארץ, אבל נסעתי והופעתי בפסטיבלים בכל העולם. לפני כשש שנים וחצי הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי, כאשר נסענו לצלם וידאו קליפ בקוניה שבטורקיה. אני האמנתי אז שמצאתי אהבת עולם, ואילו הצד השני לא חש בדיוק את התחושה הזו.

"מתוך קשר זה נולדה ילדתי אהובתי, ובשבילה, גם אילו הייתה לי אפשרות לשנות – לא הייתי מוותרת על שום שלב בדרך הקשה. אבל הקשר גם הפך לנישואין שלא צלחו. נישואין שהיו מלווים בדיכוי ואלימות נפשית, מנטלית ולצערי במהלך הגירושין גם פיזית. העצוב בזה שכל הזמן שתקתי וחשבתי שזה כך צריך להיות מבלי לדעת שאני אישה שחווה אלימות וטרור מנטלי ונפשי".

חנה ג'האן פרוז (צילום: צילום: טום לנגפורד)
לא הייתי מוותרת על שום שלב בדרך הקשה | צילום: צילום: טום לנגפורד

איך אפשר לא לדעת שאת חווה אלימות?

"לרוב כשאנחנו חושבות על אלימות, אנחנו אוטומטית חושבות על אלימות פיזית. אבל אלימות פיזית באה בדרך כלל אחרי הקדמה ארוכה של אלימות נפשית. אם בלב מרגיש שמשהו לא בסדר, אז זה לא בסדר, צריך לקום וללכת – לטיפול או לדרכיכם הנפרדות – עוד לפני שזה מגיע לאלימות פיזית".

מה זה בעצם אלימות נפשית? איך היא באה לביטוי?

"אלימות זה להפוך את האישה לשקופה, לומר לה מילים שיכולות לשבור סלע מתוך עלבון - לתת לה תחושה של אפסות; אישה שזקוקה לטיפול רפואי דחוף בעקבות סיבוך של ניתוח קיסרי - ולא לאפשר לה לקבל טיפול. לנטוש אישה הרה או את אשתך עם התינוקת הרכה וללכת עם אחרות זו בהחלט אלימות".

ג'האן פרוז היא ילידת איראן, עלתה לארץ בגיל 12 לאחר המהפכה האסלאמית, ושומרת באדיקות על תרבותה ועל שורשיה הפרסיים בעשייתה המוסיקלית. היא שרה מגיל מאוד צעיר, ובמידה רבה השירה הצילה אותה מניכור וזרות לא פעם.

"כבר באיראן שרתי בבית ספר", היא מספרת, "ובתקופת המהפכה האסלאמית שרתי שירים אסלאמיים, שירי הלל לחוסיין ולמוחמד, מתוך רצון להיות חלק מכולם. כשעליתי לארץ הרגשתי בהתחלה ניכור וזרות, ושוב השתמשתי בדבר היחיד שיכולתי - השירה. למרות שלא ידעתי עברית, הצטרפתי ללהקת נוער, ועם השירה באה השפה ובאה ההתאקלמות בארץ".

אחרי הדרך שעברת, מה המסר שהיית רוצה להעביר לנשים אחרות?

"נשים אהובות ויקרות, לביאות של החיים, יש אלטרנטיבה אחרת, חיים עשירים ומצמיחים דווקא מתוך עלבון וקושי - מתוך התרסקות הנפש והנטישה והאלימות אפשר לתת חיים אחרים גם לעצמך וגם לילדים שלך. תסתכלו עליי, אני ההוכחה. יש אנשים כל כך טובים בדרך שנכונים לעזור, אני התעצמתי מתוך תהומות הנשייה בזכות העזרה שקיבלתי במרכז נגד אלימות ואיתי נשים משכילות, מלומדות כולן – אלימות יכולה לפגוש כל אחת לצערי, אך יש פתרון".

כיום חנה גם סוגרת את המעגל של הילדה בת ה-12 שעלתה מאיראן. גם באמצעות המוזיקה, אבל לא רק. ביום יום היא מורה ומחנכת בתיכון, ומלמדת תלמידים עולים, בעיקר מאתיופיה ומצרפת. "זוהי שליחות בעבורי", היא אומרת. "להיות שם כמלווה של נערים ונערות צעירים בקשיי שפה, תרבות והתאקלמות – משהו שלי לא היה. והכי חשוב שבשנה הבאה אני מתחילה ללמד פרסית ולימודי תרבות איראן בתיכון בן גוריון בפתח תקווה, וסוגרת מעגל עם העלייה שלי בכך שאקנה את התרבות שלי מבית מבית לבני נוער ישראלים".

חנה ג'האן פרוז (צילום: צילום: טום לנגפורד)
חנה ותמר, מעלות מופע משותף | צילום: צילום: טום לנגפורד

יצירתה של חנה ג'האן פרוז היא פיוז'ן מרתק המשלב מוסיקת עולם ושירה פרסית עם מוסיקת פלמנקו, מוסיקה קלאסית ומוסיקה פרסית. היא אינה מזדהה עם ז'אנר ה"כפיים", הפופולרי מאוד בקרב הקהילה הפרסית. השירים שלה נוגעים עמוק בנשמה, והיא זוכה לאהדה גדולה לא רק בקרב הקהל המשתוקק לצליליה הנשגבים של המוסיקה הפרסית האותנטית אלא גם מצד קהילת גולי איראן בעולם, ובאיראן עצמה.

עד היום הוציאה שני אלבומים: "חנה ג'האן פרוז" (Hanna Jahanforooz) יצא ב-2009, ו-"נשימה" (Nafas) הוקלט ב-2010, אך יצא לאור רק לפני כחצי שנה. האלבום הוקלט ברובו העיקרי בצרפת-מרסיי, יחד עם נגנים אלג'יריים נפלאים, שפתחו את ליבם וכישוריהם למוסיקה יחודית זו, ויחד עם חנה יצרו מרקם נפלא – חוצה גבולות של צבעים וצלילים.

ד"ר תמר עילם גינדין מרצה בחוג לאסלאם ומזרח תיכון במרכז האקדמי שלם וחוקרת איראן במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה.

השיחה היא חלק מהמופע המשותף החדש שלהן "האישה האיראנית – רכות ועוצמה". הופעת בכורה היום 18.5.2016 בשעה 21:00 בבר תחריר בירושלים.