בזמן האחרון אני נתקלת בתגובות ובפניות מעודדות חתונה, כולן באותו הניגון: "מתי תתחתנו?", "יאללה טבעת" ו-"נו, למה אתם מחכים?". מבטי הסביבה נחמצים כשאני מספרת בהתרגשות על החתונה ההולכת וקרבה של אחותי. "אל תדאגי ממי, בקרוב אצלך, אמן".

ואני שואלת, מי דאג? למה זה תמוה בעיניי החברה ששני בת ה-26 לא ששה להתחתן? למה צריך לשנות סטטוס? החברה הישראלית לחוצה להכניס אותי למסגרת, או לפחות להפוך אותי ללחוצת חתונה, כי אני "רק בזוגיות". מתי הפועל "להתחתן" הפך לברכה? לפרגון? האם סטטוס נשואה יגדיר אותי כאישה, יגדיר את היחסים שלי כתקינים? האם כל מה שאני צריכה בשביל לדעת שמערכת היחסים שלי עם עומר היא ממש אחלה, טפו טפו טפו, היא טבעת יהלום? איך קרה שהסטטוס הזוגי שלנו בתעודת זהות או גרוע מכך – בפייסבוק - הפך להיות ההגדרה המהותית ב7ותר שלנו? לא הקריירה, לא החלומות שלנו, אפילו לא האימהות. העיקר שתהי נשואה.

שני גולדשטיין  (צילום: אמיר מאירי)
למה אנחנו מגדירות את עצמנו על פי סטטוס זוגי? גולדשטיין | צילום: אמיר מאירי

אני מודה שבאופן כללי אני לא מאמינה במוסד הנישואין. אולי אני קצת פסימית, אולי לא מאוד רומנטיקנית, או אולי סתם נערת דור ה-Y שגדלה במרכז תל אביב להורים גרושים.

משתעממים מסרטונים, איך נחיה בזוגיות נצח?

האסימון הראשון נפל לי במהלך שיעור היסטוריה באוניברסיטה. ההקבלה לימי הביניים ולתקופת הרנסנס, שבה אנשים חיו עד גיל 40 במקסימום. אז היה הגיוני להתחתן עם אדם אחד, שאותו הכרת או שאליו שודכת בגיל 15. כמה שנים נותרו לך בתקופה ההיא לחיות איתו? אם את ממעמד גבוה וזוכה למקלחת פעם בשבוע, תזכי לראות איתו שקיעות עד גיל 40. אם הגעת מהמעמד הנמוך, סביר להניח שתוך 15 שנה תיקברו זה לצד זה, לנצח נצחים, עד עצם היום הזה.

היום אנחנו כבר בעידן אחר. תוחלת החיים שלנו כבר חצתה את ה-70. אנחנו משתעממים מסרטון אינטרנט בן שתי דקות, מעבירים פרסומות במהירות הבזק, מחליפים טרנדים ותספורות כל עונה ומשפצים את הבית כשמשעמם לנו (אני אפילו לא בטוחה שתקראו את הטור הזה עד הסוף, כי בכל זאת הוא כולל יותר מפסקה וחצי). אז איך אפשר לצפות מאיתנו להשאר עם אותו הפרטנר הרומנטי למשך 50 שנה? ולמה צריך למהר? למה לא לקחת את הזמן כדי להספיק עוד כמה דברים לפני החלפת נדרים? לפני שאנו מפנים מקום ענק לבן זוג ולילדים? האם זה כבר לא חשוב? האם חזרנו אחורה בזמן?

אני רוצה להאמין שאתחתן רק פעם אחת בחיי, אבל האם זה ריאלי? האם אותו הנרטיב מתאים לזמננו? אז אני לא מתעסקת במתי ואיך והאם עומר יציע לי נישואין, כי זוגיות לא מגדירה אותי. אני חיה את חיי, ונותנת לאחרות ולאחרים לחיות את החיים שלהם. וכשאני רוצה להחמיא למישהי, יש אינספור מחמאות שאני בוחרת להעניק לפני "בקרוב אצלך".