אני בת משפחה של מתמודדת נפש – אמא שלי. עם השנים הפכתי למתמודדת בעצמי. היום המטרה שלי היא להפחית סטיגמות בבריאות הנפש בין אם זה אצל בני משפחה של מתמודדים או אצל מתמודדי נפש עצמם.
גדלתי ברוסיה. נולדתי עם תסמונת גולדנהר – חוסר אפרכסת וליקוי שמיעה בצד ימין. בנוסף יש לי אפילפסיה אותה קיבלתי עקב הזנחה הורית – אחד מהוריי הפיל אותי מהעגלה בטעות בהיותי תינוקת. הראש שלי נפגע מהאספלט ומאז היו לי פרכוסים במשך כמה פעמים ביום. כיום ההתקפים בדרך נס התמתנו ויש לי אותם רק פעם אחת בכמה שנים, אך אני חייבת לשמור על רוגע וחיים שקטים עם שינה של כ-12 שעות ביום בכדי שההתקפים לא יחזרו. עם השנים נוספו הרבה מחלות שונות. כמו כן אובחנתי על ידי פסיכיאטר עם הפרעת חרדה, אורתורקסיה, פוסט טראומה מורכבת והפרעות אכילה קשות.
אמי וסבתי גידלו אותי, כביכול, רק שלמעשה גידלתי את עצמי והייתי גם ילדה הורית. סבתי חוותה ילדות קשה ברוסיה שהשפיעה על מהלך חייה, ובשל כך הפכה לאגרנית כפייתית עם הפרעת חרדה. אמא שלי גדלה בצל הטראומות של אמה, והתמודדה עם מחלה נפשית.
כילדה חוויתי אם לא מתפקדת - לא מגיבה לסביבה, מסתגרת בבית, עם התפרצויות זעם המלוות באלימות פיזית ומילולית כלפיי. אז הייתי עוד קטנה מכדי להבין שאפשר לחיות ללא אלימות ושעליי לפנות לעזרה.
הוריי התגרשו כשהייתי תינוקת. אני זוכרת שפגשתי את אבא שלי כשלוש פעמים בלבד בילדותי המוקדמת. לדברי אמא שלי, אבא שלי היה אלכוהוליסט שהיכה אותה. כך נאלצנו לשנות מקום מגורים באופן תדיר כדי לברוח ממנו, כיוון שלדברי אמי הוא ניסה לחטוף אותי. היום אני לא מאמינה לסיפורים שלה והחלום שלי הוא למצוא את אבא שלי ברוסיה.
פעם אחת, בהיותי בערך בת שבע, אבי בא אלינו בחורף, בשלג. הוא היה גבוה ורזה עם תווי הפנים שלי - שיער שחור קצר וכובע לבן. הרגשתי שאמי לחוצה. מה שזכור לי זה שלאחר הפגישה איתו היא ישנה 48 שעות, יומיים שלמים הייתה במיטה ולא קמה. לי זה היה מפחיד מאוד לראות את אמא שלי ככה, סבתא תירצה זאת במילים שאמא היא כמו היפהפייה הנרדמת, אך זה לא עזר לי להתגבר על החרדות שלי.
בגיל תשע וחצי עליתי לישראל רק עם אמא שלי וסבתא שלי הצטרפה לאחר כחצי שנה. אני עדיין זוכרת היטב את הדמעות שלי שלא מפסיקות לזלוג כשנפרדתי מסבתא שלי במטוס לישראל. אמא שלי לא נתנה ביטוי לרגשות העצב שלי ואסור היה לי לבכות. היא נתנה לי סוכריה ומנעה ממני לבטא את רגשותיי. אהבתי את סבתא שלי והיה לי קשה שהיא לא עלתה ביחד איתנו. היא תמיד הגנה עליי ושמרה עליי מאמא שלי ואני הייתי מחוברת אליה מאוד, היא הבינה אותי והייתה חמה ואמפטית.
הילדות בישראל הייתה קשה. אמא שלי צעקה עליי כל הזמן ובבית הייתי כמו אילמת, ובבית הספר ולא ידעתי להגן על עצמי מול ילדים שהציקו לי וצחקו כי הייתי מסתירה את האוזניים ונראיתי שונה מהם. אבל הכי קשה היה לסבול מהתעללות מבני המשפחה שלי כי הציפיות שלי כילדה היו שהם אלו שאמורים לתמוך אחד בשני אך הם אכזבו אותי בכל פעם מחדש.
סיימתי תיכון עם בגרות מלאה שהשלמתי לבד לאחר סיום הלימודים, והמורים עזרו לי בכך, ויש לי ממוצע מצויין יחסית לבחורה שלמדה לבד בלילות עם מנורת לילה ללא שום עזרה. במשך השנים עבדתי בעבודות שונות. כמו כן למדתי עיצוב אופנה דרך שיקום מקצועי של ביטוח לאומי ואפילו ארגנתי תצוגת אופנה עם הדגמים שלי.
עזבתי את הבית בגיל 35, אף שמגיל 20 חלמתי על כך - וכל יום הייתי עושה לעצמי דמיון מודרך שאני חייבת לגור לבד ולעזוב את הבית, אך לא היו לי הכלים ולא הכוחות לכך. הייתי לבד בשנות העשרים לחיי – רק אמא וסבתא וללא חברות.
יום אחד//
בגיל 26 נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה אך לא הצלחתי לסיים עקב משבר נפשי. חשוב היה לי לקבל כלים כדי להבין את אמי ומהלך חייה. עם הזמן הבנתי שהקשר הרופף בינינו מורכב מרחמים וחמלה ועדיפה עבורי התקשורת מרחוק כדי שאוכל לשקם את חיי.
התחלתי לחפש עזרה בכל מיני דרכים. לא היה לי כסף לפסיכולוג אז הייתי יושבת שעות בספריה הציבורית וקוראת ספרות פסיכולוגית במטרה למצוא תשובות ופתרונות. הייתי אצל הרבה מאמנות אישיות ולקחתי לימודי העצמה ברווחה ובמקומות נוספים. למדתי לבקש עזרה, להעלות את הדימוי העצמי האבוד שלי ולאהוב את עצמי ללא תנאי.
החרדות שלי התמתנו מאז שעברתי לגור לבד. לפני ארבע שנים הגעתי למרכז יה"ל אשדוד, מרכז המסייע לבני משפחה של אנשים המתמודדים עם מחלות נפש, של עמותת איכות בשיקום. בעזרתם הצלחתי להתקדם ולהתפתח, ייצרתי קשרים עם אנשים, אפילו שיחקתי והופעתי על הבמה במסגרות שונות וקיבלתי פרספקטיבה על החיים ועל ההתמודדות. המקום שימש לי בית אמיתי. העזרה הגדולה עבורי הגיעה דרך ההיכרות עם בני משפחה של מתמודדים. יזמתי והקמתי קבוצת ווטסאפ של בני משפחה שתמכו אחד בשני והגיעו יחד לפעילויות ונשארנו בקשר חברי עד היום.
היום אני פועלת להשגת דיור ציבורי. חשוב לי להשתקם ולחיות חיים רגועים ושלמים ללא לחץ נפשי. החלטתי להיות אל-הורית ולא להביא ילדים לעולם כי אני גידלתי את אמא שלי במשך כל חיי הצעירים ועזרתי לה, ואין לי שום כוחות נפש לגדל עוד ילדים ולהיות אחראית עליהם. אני יודעת שיכולתי להיות אמא טובה, אך אין לי את הבריאות הפיזית או הכוחות הנפשיים ללדת ילדים ולגדל אותם.
כמו כן אני חולמת להרצות בפני קהל על מחלת הנפש הבין דורית ועל בקשת עזרה וקבלתה כדי לתת תקווה לאנשים במצבי מצוקה. עוד חלום הוא למצוא את אבא שלי ברוסיה ואת כל בני משפחתי מצד האבא שאיתם נותק הקשר מאז שעלינו לישראל. במקביל אני כותבת ספר על איך להיפטר מאמונות מגבילות לנהל חיים של אהבה עצמית ולקבל את עצמך כמו שאת, ואני מאמינה שהוא ייתן תקווה להרבה אנשים.