לקח לעדי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) קרוב ל-20 שנה להבין שהיא נשואה לגבר אלים. זה לא התחיל ביום אחד, היא מספרת, אלא משהו שנבנה לאט, במהלך השנים. עוד תקרית, ועוד אחת, אלימות שמשתנה ומקבלת פנים שונות במהלך השנים. "זה קורה בצורה איטית, אז מאוד קשה להבין שאת נמצאת במערכת יחסים אלימה", היא אומרת בשיחה עם mako.
היו סימנים, נורות אזהרה?
"אני נוטה לחשוב על עצמי כעל בחורה אינטליגנטית, ויכולתי לראות דגלים אדומים כלפי חוץ על נשים אחרות, אבל על עצמי לא יכולתי לראות. זה סוג של עיוורון".
במהלך הקורונה המצב בבית הלך והחמיר. היא ומי שהיה בעלה ושני ילדיהם היו כלואים ביחד בבית, היחסים הפכו אינטנסיביים ורמת האלימות עלתה. "מצאתי את עצמי בבית בסגר עם אלימות פיזית, מינית, כלכלית ופסיכולוגית קשה. הייתי במצב מאוד קשה, והתחלתי ממש להתנתק, התקפי דיסוציאציה. למעשה אז הייתה הפעם הראשונה שמישהו נקט במילה אלימות בבית – הילדים באו ואמרו לי 'אמא, את ואנחנו חווים אלימות'. לא הבנתי את זה ולא הצלחתי להפנים את זה אפילו כשהם אמרו לי את זה. כשגבר אלים יש סינדרום מעגלי – אחרי אירוע האלימות הוא עושה מהלך של פיצוי וככה משתמר המעגל. כשהיינו בתקופה 'בסדר' הבן שלי אמר 'היד המכה היא היד המלטפת'. ולא הצלחתי להפנים את זה. הגרוש שלי אדם מאוד כריזמטי ונראה שקט ועדין, מסביר פנים ועוזר לזולת. מאוד קשה לראות את זה בעין. זה כמעט בלתי אפשרי".
זה נשמע מאוד קשה ומורכב.
"זה כאילו מישהו שם לך מסך מול העיניים. גם כשהבנתי במוח, הרגש סירב להבין. כמובן שנלווה לזה פחד של להוציא את זה. אני במצב שאני לא מבינה מה קורה לי וחושבת שזה באשמתי. וכמובן שאת עוברת שטיפת מוח שאת לא מבינה את המציאות ושאת משוגעת. ואז את כבר מתחילה לחשוב – אולי זה בכלל לא נכון וסתם ייגמרו לי החיים? אין יכולת של תפיסת מציאות".
הרגע שבו עדי הצליחה לראות מה קורה לה מבעד לשכבות ההגנה היה אחרי מקרה טראומטי במיוחד. אז היא גם התחילה להבין שהיא צריכה לקבל עזרה. "עדיין חיפשתי סימנים אם מה שאני עוברת זה אלימות, חיפשתי בגוגל כדי להבין אם מה שאני מרגישה זה אמיתי". באחד מהחיפושים היא נתקלה בשאלון הערכת מסוכנות לאלימות במשפחה. מדובר בשאלון שפותח על ידי חברת הילמ"ה, חברת הייטק ללא כוונת רווח שכל מטרתה היא סיוע לציבור. את השאלון האנונימי לחלוטין פיתחו בחברה לבקשת משרד הרווחה בתקופת הקורונה, אז עלו דרמטית מקרי האלימות הביתית. "פשוט לא ידעתי מה לעשות, אם לפנות לרווחה, אם להוציא את הסיפור החוצה ולספר להורים שלי", היא אומרת. "יש פחד שלא תהיה דרך אחורה". העובדה שהשאלון אנונימי לחלוטין מסייע, היא אומרת, להורדת החסמים, ולאחר שהיא הבינה שהנתונים שלה לא נשמרים היא קיבלה אומץ: "לקח זמן אבל בסוף מילאתי".
מה יצא?
"אני עונה על כל השאלות ואני רואה שאני במצב מסוכנות הכי גבוה שיש, ואני בהלם. החלטתי לשנות את התשובות, אולי לא עניתי טוב. עונה שוב וזה נותן אותה תוצאה. ופעם שלישית. ואז אני מבינה שיש לי מראה אובייקטיבית. זה לא אדם שיושב מולי, אלא כלי שהוא בעצם מחשבון והוא נותן תמונת מצב שלא מושפעת משיקול דעת אנושי. ואז אני מתחילה להבין שאם אני אבקש עזרה אז לא יגלגלו אותי מכל המדרגות, הייתה לי איזושהי ולידציה".
שזה קריטי לנשים במצב הזה
"יש לי חברה שהיא מטפלת, והיא בתחום האלימות במשפחה. במשך שנתיים הייתי הולכת ליד הבית שלה ולא היה לי אומץ לדבר איתה. זה בלתי אפשרי לשבור את קשר השתיקה, את לא יכולה להיעזר אפילו בקרובים אלייך. היא כמובן ישר הייתה אומרת לי שאני סובלת מאלימות, אבל לא יכולתי להשתמש בזה".
"אני עונה על כל השאלות ואני רואה שאני במצב מסוכנות הכי גבוה שיש, ואני בהלם. החלטתי לשנות את התשובות, אולי לא עניתי טוב. עונה שוב וזה נותן אותה תוצאה. ואז אני מבינה שיש לי מראה אובייקטיבית. זה לא אדם שיושב מולי, אלא כלי שנותן תמונת מצב שלא מושפעת משיקול דעת אנושי"
"מנגנוני ההדחקה עובדים חזק"
לקח עוד שנה וחצי עד שעדי אזרה אומץ לבקש עזרה. "בהתחלה הפנו אותו לטיפול פרטי באלימות אבל זה התפרק, הוא שיקר למטפלים וברח מהטיפול. בסוף הבנתי שאין ברירה ואני חייבת להיעזר ברשויות כי אני בסכנה. אבל בלי הדבר הזה לא הייתה לי היכולת והאישור לעשות את זה". הבית האלים השליך על כל תחומי החיים שלה. "לא הצלחתי לסיים תואר, לא יכולתי להתפתח, הייתי תלויה בו כלכלית כל הזמן. ברגע ששלחו אותו לטיפול הוא סגר את כל המשאבים והשאיר אותנו בלי אוכל על השולחן".
עדי מבהירה שהשאלון לא פחות מהציל את חייה. "השאלון הזה מסביר לך שאין לך זמן לחכות, והוא אחד הכלים שדרכו אפשר להבין את הדחיפות של הטיפול באירוע", היא אומרת. "לפני חודשיים נזכרתי במשהו שקרה בשבוע האחרון לפני שהוא הלך. עבדתי על המחשב. הוא לא דיבר איתי, היה מרוגז וסוער והתהלך בבית מפחיד כמו רוח רעה. ואז הוא בא וכרך את הידיים שלו סביב הצוואר שלי, כאילו בעדינות. קפאתי, לא יכולתי לדבר או לזוז. אחרי כמה שניות שאלתי 'מה אתה עושה' והוא אמר 'אני עושה לך מסאז''. הצלחתי לצאת ממש ברגע האחרון. אם לא היו מוציאים אותו מהבית פשוט לא הייתי כאן. זה הציל את החיים שלי".
מי שסייעו להציל את חייה של עדי ושל עוד נשים, הן חבורת מפתחות צעירות בנות 18-21 מחברת הילמ"ה, שקמה ב-2018 בתור מיזם לתועלת הציבור. החברה פועלת במודל של היחידות הטכנולוגיות בצבא ומתמקדת בצעירות וצעירים מאוכלוסייה מוכשרת שלא מתגייסת לצבא משלל סיבות, בין אם נשים מהמגזר הדתי שרוצות לעשות שירות לאומי או כאלה שנפסלו לשירות על רקע רפואי או נפשי. בחברה "מגייסים" את הצעירות והצעירים למסלול בן שנתיים שבהן הם עוברים הכשרה כמפתחים, ובתום המסלול הם יכולים להשתלב בתעשיית ההייטק. לאחרונה החלו לשלב שם גם חיילים משוחררים במסלול של שנה וחצי של הכשרה. 75 אחוז מעובדות החברה הן נשים. האתגרים העיקריים של החברה והעובדים הם בתחום הרווחה, הבריאות והחינוך - במטרה להפנות הון אנושי וידע לפיתוח פתרונות להתמודדות עם בעיות יומיומיות.
משרד הרווחה באמצעות הזרוע הדיגיטלית שלהם ״הג׳וינט-אלכא״ הזמינו מהילמ״ה את הפיתוח של שאלון המסוכנות. "ביקשו פתרון עבור נשים על מנת שיוכלו להבין את הסיכון שהן נמצאות בו", אומרת מירב אמרנט ישראלי, סמנכל"ית שותפויות בהילמ"ה. "בתקופת הקורונה הייתה עלייה באלימות ולרווחה היו פחות כלים להתמודד, עובדים יצאו לחל"ת והסגרים מאוד הקשו".
הילמ"ה התגייסה מיד. "הרווחה הם מומחי התוכן, אנחנו מומחי האלגוריתם. הם בעצם אמרו שהם רוצים לעשות שאלון דגיטילי שתואם להערכה שעושה עובדת סוציאלית שמדברת עם אישה, ככלי עצמאי שכל אישה תוכל לקבל שיקוף של המצב. השאלון הוא בחמש שפות, ובסופו יש פידבק מיידי שבו המלצות לפעולה".
איזה נתונים אתם מקבלים?
"הדשבורד לימד אותנו כמה דברים חשובים ומאוד מעניינים. את השאלון מילאו כ-50 אלף נשים. 65 אחוז מהן עם ילדים בבית, מה שאומר שהילדים חשופים גם הם לאלימות. עוד ראינו שאף שאנחנו יודעים שיש רמת אלימות גבוהה בחברה הערבית, שם כמעט ולא היה שימוש בשאלון, אז אפשר ללמוד מזה שנדרשת יותר מודעות והתערבות".
העובדה שהשאלון אנונימי אמנם לא יכולה לסייע לרשויות לאתר נשים במסוכנות גבוהה, אבל זו לא המטרה שלו. "הצעד הראשון הוא של שיקוף של מצב. הרבה נשים מדברות על זה שאלימות ביתית היא תהליך הדרגתי, ואישה נוטה הרבה לאשמה עצמית והדחקה, והיא לא תמיד מבינה את המצב. השאלון משקף לה את המצב כפי שהוא", מסבירה אמרנט ישראלי. בהילמ"ה גם הבינו שהרוב שפנו דיווחו על אלימות נפשית, והם גם יכולים לזהות לכמה נשים השאלון הראה רמת מסוכנות גבוהה. "השאלון ניתן למילוי בהנחה שאת ממלאת את האמת – אפשר להמשיך למלא אותו רק אם באמת יש חשש לאלימות כלשהי. אחד הנתונים המעניינים ביותר הוא שכמעט כל הנשים ממלאות את השאלון בשמונה בערב. אנחנו ממש רואים פיק בשעה הזאת, והשאלה היא אם זה קשור לזה שסביב השעה הזו גברים מגיעים הביתה מהעבודה, או שזו שעה שבה צופים בחדשות ונשים יותר מרגישות את האיום".
איך אתם מגיעים לנשים?
"בסופו של דבר זה עניין של מודעות. אנחנו ממש מבחינות שכשיש קמפיין בנושא יש מיד עלייה במילוי השאלונים. משרד הרווחה עשה קמפיין משותף עם קופת חולים מאוחדת וגם זה הקפיץ את הנתונים".
עדי עדיין מתאוששת, אבל יודעת להוקיר תודה לצוות המפתחות. "זה לא ייאמן, אלה ילדות בגיל של הבת שלי", היא אומרת. "זה מרעיש אותי, זה משהו ששינה את התודעה שלי. שני עשורים אני מורגלת לחשוב שאני אישה משוגעת. פעם אפילו ביקשתי להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית כי זה מה שהוא חינך אותי לחשוב. היו כל כך הרבה פעמים ששכחתי מה שקרה, נזכרתי רק אחרי שהוא עזב את הבית. מנגנוני ההדחקה עובדים חזק".