בינואר האחרון, נמצאה גופת סטודנטית בריטית, אינדיאה צ'יפצ'ייס בת ה-20, עטופה במצעים בביתו של אדוארד טניסווד, מנהל חשבונות בן 52. לפי הדיווחים, לפני שרצח אותה, טניסווד גם אנס אותה בברוטליות. האירוע התרחש במהלך יציאה שגרתית של הצעירה עם בן הזוג שלה וחברים נוספים למועדון לילה מקומי. בשלב מסוים במהלך הערב, התנתקה מהחבורה וכנראה יצאה אל מחוץ למועדון. טניסווד, לפי העדויות, אמר לה שהוא יעזור לה להגיע לביתה בבטחה.

"נראה לי שהיא הייתה במצוקה, היא בכתה וניסתה לצלצל למישהו בטלפון", שיחזר במשפט עד ראייה שראה אותה בפתח המועדון. בהמשך, הוא סיפר איך היא נגררה על ידי טניסווד בכוח. "אני חושב שהיא הייתה כל כך שיכורה, שהיא בכלל לא ידעה מה קורה איתה", הוא מציין בעדות.

מכל עדותו, דווקא החלק השולי הזה זכה לרוב תשומת הלב בסיקור התקשורתי. אתר "הסאן" למשל, העלה בחשבון הטוויטר שלו את ההפניה: "נאנסה לאחר ששתתה שישה צייסרים בפחות מעשר דקות". בהפינגטון פוסט ביקרו בחריפות את הניסוח הזה ואמרו כי: "מה שחשוב זה שהיא נאנסה ונרצחה. אתם יודעים מה לא חשוב? העובדה שהיא הייתה שיכורה".

אך "סאן", הם לא היחידים שדיווחו על האירוע מנקודת המבט הבעייתית הזו: הבי.בי.סי. העניקו לה את הכינוי: "הסטודנטית השיכורה", הטלגרף דיווחו בכותרת: "שיכורה מדי בשביל לבלות במועדון" ובאתר הבריטי "אקספרס", ציינו אף הם בכותרת שצ'יפצ'ייס השתכרה מאוד לפני שנרצחה.


"היא הייתה לבד", "היא לבשה בגדים חשופים", "היא השתכרה", "למה היא ציפתה כשיצאה עם חבורה של גברים?" בכל סיפור על תקיפה מינית מבצבצת מיד האשמת קורבן: היא היתה צריכה לקחת אחריות - והוא, מסכן, פשוט לא שלט בעצמו.  זה מן מוטיב חוזר שפגש אותנו גם בסיפור של הסטודנטית מסטנפורד שנאנסה כשאיבדה את ההכרה בעקבות שתיית אלכוהול. ואפילו כאן אצלנו, כשהניצול של נשים במועדון אלנבי 40 התפרש על ידי רבים כמתירנות מינית ולא אונס. 

נדמה שמצופה מאיתנו לנהל חיי סגפנות קפדניים להחריד: ללבוש בגדים שמצניעים את הנשיות שלנו, להשאיר את הבירות והחגיגות לגברים (ולשחרר את אביתר המסכן) ובאופן כללי למעט את היציאות שלנו מהבית. כי כנראה שתמיד יהיו את מי שישמחו להגן על האנס בכל מחיר. גם בפרשית בוכריס, הציבור, גברים ונשים כאחד זוקפים לזכותו את הגבורה וההרואיות שלו כדמות צבאית בכירה וכתנאי להקל בחומרת המעשים שלו. יש את מי שיגידו שהתהילה שלו היא זו שגרמה לפקודות שלו לפשק את הרגליים והוא סך הכל לא עמד בפיתוי. אבל למה אפשר לצפות כשדמות צבאית אחרת מתירה אונס? כנראה שהאסטרטגיה הזו של האשמת הקורבן עובדת, כי השינוי התודעתי עדיין מזערי. עד אז, אנחנו נצטרך להמשיך להזכיר שלא משנה מה נשים עושות – הן נאנסות. 

אחת הבדיחות הקבועות על נשים, היא שאנחנו לעולם לא הולכות לשירותים לבד, בעיקר בברים או במסיבות. מקרים מהסוג הזה אמורים לספק את התשובה: אנחנו כל הזמן פוחדות. נשים צעירות שיוצאות לבלות אמורות מקסימום לפחד מקצת האנג-אובר, לא אונס או גרוע מכך, מוות. אם אתה שוכב איתה בתא מטונף ומצחין והיא אפילו לא מצליחה להסתכל לך בעיניים או לחבר משפט תקין, היא בטח לא תצליח להגיד לך לא. זה לא אומר שהיא התכוונה לכן.