כשמאזינים לסיפורה של אלכסנדרה פריימן (86) אפשר לעתים להתבלבל ולחשוב שהיא מתארת את המציאות העכשווית של שנת 2022, ולא את המלחמה האיומה שהתרחשה בשנות השלושים של המאה הקודמת. "כשהגענו לקייב היו פיצוצים בכל מקום. ברחנו לכל עבר, לא ידענו לאן אנחנו רצים, פשוט רצנו על חיינו", היא מתארת, מודעת לדימיון המחריד בין ההיסטוריה הפרטית שלה לבין המלחמה הנוכחית באירופה. "חבל לי מאוד על המצב, על המלחמה ועל הילדים והפליטים. אני מאזינה לרדיו בכל יום ושומעת מה קורה באוקראינה. המלחמה בה אני לקחתי חלק הייתה קשה ומורכבת יותר".
פריימן נולדה באוקראינה, וכשהייתה בת חמש וחצי פלשו הגרמנים. "אני זוכרת שדיברנו הרבה בבית על כך שעל היהודים לברוח ולהסתתר", היא מספרת היום, "כל העיר הייתה מלאה בחיילים. שכן יהודי המליץ לנו לברוח ברכבת, וזה מה שעשינו".
אלכסנדרה, אמה ואחותה הגיעו במהירות לתחנה שהייתה עמוסה באנשים שניסו להימלט מההפצצות. "את הילדים הכניסו לקרונות מיד, אבל אמא שלי נשארה בחוץ", היא נזכרת, "היא בכתה והתחננה שיכניסו אותה כי בנותיה כבר נמצאות בפנים, ולבסוף הקצין האוקראיני הסכים".
בהמשך המסע פגשה המשפחה בחבורת צעירים לא יהודים שסיפרה להם מה מעוללים הגרמנים. "היו שם חוליגנים עם מסרטה עם תמונות בהן נראו גרמנים רוצחים יהודים. אחד האנשים בקרון אמר לנו לא להסתכל, כי יש אנשים שראו את זה והשתגעו".
הניצולים, ומשפחתה של פריימן ביניהם, הגיעו לעיר סטלינגרד שברוסיה. הם נלקחו לעבוד בשדה, בקור של מינוס 40 מעלות, ללא אוכל. "יום אחד אחד מהעובדים הרוסים הצעירים זרק אותי לתוך הבאר, רק בגלל שאני יהודייה. במקרה עבר שם גבר שעזר לי וחילץ אותי. מאוחר יותר סיפרה לי אחותי שבזמן הזה רוסים שעבדו שם אנסו אותה".
הגרמנים החלו להתקרב לסטלינגרד, ועל העיר הוטל עוצר. "זה גרם לעוד עוני ולעוד רעב. אנשים מתו ברעב. יום אחד אמא פגשה במקרה את הדוד שלי, שהביא לה מעט קרוטונים. זה מה שאכלנו במשך שנה".
בשלב הזה ביקשה האם בייאושה עזרה מפלוגה של חיילים רוסים. "הם הסכימו לעזור לנו, בתנאי שאמא תקיים איתם יחסי מין", מתארת פריימן את המציאות המזוויעה לה הייתה עדה. "היא הייתה מוכנה לעשות כל שיידרש בשביל להגן עלינו ולהציל אותנו, אז היא נענתה לדרישה שלהם".
>> אם שרדת בטח שכבת עם גרמנים: המיתוס והאמת בנוגע לפגיעות מיניות בשואה
לאחר חודש בדרכים ללא אוכל הגיעו שלוש הנשים לאוזבקיסטן. גם שם חיכו להן חיים בלתי אפשריים: "אמא שלי עבדה במפעל נשק עם יהודים נוספים שהצליחו לברוח. גרנו בבתים תת קרקעיים, עשויים מבוץ. הלכנו לישון ללא שמיכות או בד להתכסות בו ולהגן על עצמנו מהקור הנוראי. קיבלנו כרטיסים שמקציבים לנו לחם, 200 גרם לאדם, ונאלצנו ללכת בכל פעם שלוש שעות כדי להגיע לנחל לשתות מים".
לאחר שהמלחמה הסתיימה חיפשו האם ושתי בנותיה קרובי משפחה. "חיפשנו את סבא וסבתא, אבל הבנו שהם לא שרדו", אומרת פריימן. "סבא היה נגן כינור למחייתו ונלקח על ידי הנאצים כדי שינגן עבורם. כאשר סירב לעשות זאת, הם חתכו את זקנו ואת אצבעות ידיו ולאחר מכן ירו בו למוות. את סבתא תלו מיד לאחר תחילת המלחמה יחד עם כל היהודים שלא הצליחו לברוח".
אלכסנדרה עלתה לישראל בעקבות בתה בשנת 1980. כיום היא אלמנה ומתגוררת בבית האבות "מרכז סיעוד וותיקים" מרשת ביחד בבני ברק. "למרות שהסיפור שלי מהמלחמה מלא בכאב, יש בו גם המון הערכה על הניסים שחווינו ותקווה שלעולם לא יהיה עוד סיפור שכזה", היא מסכמת.