רופאות בעולמות הכירורגיה נחשבו פעם כמחזה נדיר. אחת מאלו שכן הצליחו להיכנס לתחום שנחשב כל כך גברי היא ד"ר אילנית מלר (49), שעברה מסלול מפרך בהכשרתה, הצליחה לגבור על הקולות השליליים, האפליה וההדרה ממועדון הגברים, והפכה למומחית בניתוחים בריאטריים, ואפילו ניתחה שלושה מבני כיתתה שסבלו מהשמנת יתר.
מלר למדה רפואה בירושלים והחלה את דרכה המקצועית בהתמחות כירורגית לפני כ-20 שנה. הדרך להתמחות הזאת הגיעה במקרה: "בתחילת הדרך הציעו לי להיכנס לניתוח. ברגע מסוים הכירורג שאל מה אני רוצה להיות וישר אמרתי שסגרתי על מחלקה פנימית. הוא אמר לי שיש לי ברק בעיניים של מנתחת, ואחרי שחשבתי על זה החלטתי לעשות שנה כירורגית כשאותו מנתח אמר ש'ישמור עליי'. כאישה, הרגשתי צורך להוכיח את עצמי, להראות שאני טובה לא פחות מהגברים. כאשר מלמדים גברים כל אי הצלחה זה בסדר, אבל כאשה את זוכה להערות כמו: 'לנשים אין חוש התמצאות'. עם זאת, מצאתי גם המון פרגון, עזרה הדדית וחברות בתוך כל האינטנסיביות של ההתמחות".
מלר, בנוסף להיותה מנתחת, היא גרושה טרייה ואם לארבעה ילדים בין הגילים 6-12. המקצוע התובעני הזה, היא אומרת, לא צריך לעצור נשים. "הרבה אומרים שאישה כירורגית זה המון ויתורים. אבל אפשר להיות אמא טובה, בת זוג וגם לחיות. זה מקצוע מאוד עדין, יש בו יצירה, תפירה, ואני ממש מרגישה שאני עושה עבודת יד. יש מחקרים שמראים כשכנשים מנתחות יש פחות סיבוכים ופחות תמותה, אולי זה בגלל שיש לנו פחות אגו, ואנחנו לא מפחדות".
הדרך, היא אומרת, לא הייתה קלה אז לאישה: "היום יש יותר ויותר סטודנטיות לרפואה ויותר ויותר פונות לכירורגיה. כשאני התחלתי את ההתמחות בכירורגיה היו ממש מעט נשים, ואני זוכרת שאחד הבכירים בהדסה סירב לקבל נשים בתואנה שנשים לא יכולות 'לגור' בבית החולים כמו גברים, אלא הן צריכות להיות בבית. הייתה לי מטופלת שניתחתי כשהייתי בסוף שבוע 42, כשהיא ראתה אותי היא נהייתה לבנה וביקשה שלא אלד באמצע הניתוח. בקושי נשמתי אבל עשיתי את זה. יומיים אחר כך הלכתי לשחרר אותה מהמחלקה ומשם הלכתי לניתוח קיסרי".
גם היום, כשהיא רופאה בכירה ובעלת מרפאה פרטית, מלר מקבלת הערות. "יש עדיין אמירות שוביניסטיות. נכון שאני מקבלת יותר פרגון מרופאים, אבל גם היום נאמרים דברים, זה עדיין קיים", היא אומרת. "תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר, שאני צריכה להיות יותר". היום, היא אומרת, אחוז הנשים בכירורגיה כל הזמן עולה. "אני מקווה שגם לי ישנה תרומה לכך, בלהראות לנשים שבהחלט אפשרי לשלב בין אימהות, קריירה ומקצוע שמצריך גם הרבה עדינות ורגישות. אני מאמינה שהאהבה שיש לי למקצוע מדבקת".
"נשים הן יותר אמיצות"
לתחום הבריאטריה היא הגיעה אחרי ההתמחות השנייה באיכילוב, והתאהבה. "זה משהו שצריך אליו יותר רגישות וזה מסע ארוך. יש פה יתרון לנשים, לסבלנות שלנו, להכלה שלנו, לזה שאנחנו רואות תהליכים ויכולות לראות פגמים אסתטיים", היא אומרת. הניתוח שבו היא מתמקדת הוא למעשה, היא אומרת, סוג של קיצור קיבה בטכניקה של מעקף, בשונה משאר סוגי הההליכים הקיימים כיום, כמו ניתוח שרוול למשל.
לדבריה, 70 אחוז מהניגשות לניתוח הן נשים: "כשאנשים יורדים הרבה במשקל הם עוברים המון המון דברים, זה ממש מסע של גילוי עצמי ויש פה המון ענייני דימוי גוף. אנחנו מציעים מעטפת בדמות דיאטניות, פסיכולוגיות, פלסטיקאיות וקבוצות תמיכה".
מה הסיבה שיותר נשים עוברות את הניתוח?
"זה לא בגלל שהן יותר שמנות. אולי כי זה יותר מפריע להן, וכנראה כי נשים הן יותר אמיצות, אחרי הכל אנחנו גם עוברות לידות. מעבר לזה, גבר במשקל גבוה יותר מקבלים בחברה, ואצל נשים זה מגיע עם הרבה בעיות בדימוי גוף".
הסיבה העיקרית, לדבריה, לעבור ניתוח כזה היא בריאותית. "יש כללים ברורים של משרד הבריאות, הקבוצה שתהנה הכי מהניתוח היא של אנשים עם BMI מעל 40, בתחום הזה הוא הכי יעיל מבחינת אחוז הירידה במשקל והשמירה לאחר מכן", מסבירה מלר. "לניתוח יש אפקט מטבולי, זה אומר שהתערבתי ושיניתי בעצם את המסלול של מערכת העיכול. האפקט של זה הוא לא פחות ממדהים".
"תוך יומיים הסוכרת נעלמת", היא מסבירה, "נעלמים הסימפטומים של דום נשימה. האפקט של הניתוח שונה כי השינוי ההורמונלי מיידי – הרבה הורמונים שהמעי מפריש פשוט נעלמים. זה משפיע על המון דברים, כולל על סרטן. השמנה גם פוגעת בפוריות והרבה נשים הולכות לטיפולי IVF, וגם שם יש עלייה במשקל בגלל הטיפולים וזה מקשה מאוד".
מחלת ההשמנה, היא אומרת, היא כרונית ומורכבת, ואיתה מגיעות לא מעט מחלות נוספות. "השמנה עלולה לקצר את החיים ב-10-20 שנה. היא מסבירה. "כל הזמן מתגלים עוד גנים שאחראים על תחושת השובע והרעב והיא שונה בין כל אחד ואחת. ואנשים שחושבים שזה הכל בראש".
מלר אוהבת לקחת על עצמה את המקרים המורכבים יותר, אלה שרופאים אחרים מעדיפים להימנע מהם. "השבוע ניתחתי אישה שסובלת מסינדרום מאוד נדיר, כל האיברים שלה הפוכים – הלב מימין והכבד משמאל. אף כירורג לא הסכים לנתח אותה", היא אומרת. "היא עברה את הניתוח בשלום וכתבה פוסט משמח. אני אוהבת לקחת מקרי קצה, המומחיות שלי היא בניתוחים חוזרים מאוד מורכבים. אחוז גבוה מהניתוחים הם בריאטריים, אבל הכי חשוב להתאים לבן אדם את הניתוח שיהיה לו הכי אפקטיבי ועם הכי מעט תוצאות לוואי. אני יושבת עם כל מטופלת ומטופל ומנסה להבין מאיזה מחלות הם סובלים, האם הם אנשים אחראים שבאמת ייקחו ויטמינים אחרי הניתוח. ההצלחה תלויה גם בהתאמת הניתוח".
יש הרבה בושה סביב השמנה
"פאט שיימינג זה נורא ואיום, וכן יש יותר השמנה היום. ילדים רואים היום המון מסך ופחות פעילים, הורים מאוד עסוקים ולא תמיד זמינים להכין אוכל ולפקח. אנחנו מרגיעים את הילדים בעזרת אוכל. זאת תופעה שלא היינו רואים כשהיינו צעירים. ועדיין, רק שני אחוז מכלל האנשים שצריכים לעבור את הניתוח יעברו אותו. זה כלי שמאריך חיים ומפחית תמותה, אבל אנשים עדיין נמנעים ממנו. אני מנסה לחנך את האוכלוסייה ואת הרופאים להקשיב. הניתוח הזה מפחית תמותה ב-90 אחוז והוא פחות מסוכן מניתוח אפנדיציט. אנשים בעצם צריכים לפחד מלא לעשות את הניתוח".
לאחרונה ניתחה מלר, כאמור, שלושה מבני כיתתה. "חלמתי להיות רופאה מגיל 12, ואנשים שלמדו איתי זוכרים את זה. בזמן האחרון יצא לי לנתח חבר'ה מהכיתה שזכרו אותי מבית הספר והגיעו דווקא אליי. סטטיסטית זה מטורף, ומבחינתי זו סגירת מעגל".