"תורידי חמישה ק"ג ואז תוכלי לחתום בסוכנות" - אלו המילים שנאמרו לדוגמנית העבר קארין באומן ז"ל, אשר דבר פטירתה השבוע היכה בעצב את כולנו. זה היה בפריז, וקארין הייתה בסך הכל בת 18. היא הייתה בגובה של 1.68 ושקלה 56 קילו. הובטח לה שאם תרד מידה "יהיה לה עתיד מזהיר". המילים האלו, לפי עדותה, היו יריית הפתיחה להתחלתה של מחלת האנורקסיה שבה נלכדה שנים ארוכות.
אנורקסיה היא הפרעת אכילה המעוותת את תפיסת דימוי הגוף וגורמת לסובלים ממנה להסתכל במראה ולראות את עצמם שמנים (במנותק מהמציאות) ולפתח חרדות קשות מעלייה במשקל. תפיסה פנימית זו היא כל כך חזקה עד שהיא גורמת להרעבה עצמית ולאיבוד משקל מהיר וקטלני. זו מחלה קשה ומסכנת חיים המוערכת כמחלה הפסיכיאטרית עם אחוז התמותה הגבוה ביותר.
אנורקסיה היא מחלה שנמצאת במגמת עלייה דווקא במדינות מערביות, שבה תרבות ההערצה לעולם הדוגמנות וקידום מודל הרזון הם הדומיננטיים. אף שאין עדיין מחקרים רשמיים שמוכיחים את הקורלציה בין תעשיית האופנה לאנורקסיה, ברור לכולנו שיש קשר הדוק בין השניים. בבריטניה למשל חתמו 40 רופאים על מכתב שנשלח למועצת האופנה הבריטית ובו הם טענו שבהחלט יש כאן סיבה ותוצאה: הם יצאו נגד הפרקטיקה שמציגה במכוון דוגמניות עם תת משקל וטענו שהיא הגורם המוביל לפיתוח הפרעות אכילה בקרב צעירות בבריטניה. גם בישראל ישנה מודעות לעניין וחוק הפוטושופ משנת 2012 - שהיה בזמנו פורץ דרך עקרונית אך ללא השפעה במציאות יישומית - תוקן ב-2022 כאשר ועדת שרים לחקיקה אישרה קביעת סנקציות כלכליות כנגד מפרסם תמונות שבוצעו בהן עריכה להצרת היקפים ללא הצהרה ברורה בגוף המודעה. מובילת התיקון לחוק שהייתה דוגמנית בעברה, חכ"ל לימור מגן תלם, הסבירה שעשתה זאת כדי לטפל בתופעה הקשה של דימוי גוף שלילי אשר בשקט הצמיחה מגיפה של הפרעות אכילה בישראל.
חוקרת התרבות סוזאן בורדו טענה שאנורקסיה לא מבטאת רק מחלה אחת של אישה אחת, אלא מעידה על החוליים של החברה שבה יש רשת שלמה של משמעויות נשיות וגבריות שחייבים לחשוף אותן. לטענתה לנורמות ולהבניה של התפקידים המגדריים יש השלכות משמעותיות ליחס של האדם לגופו ולתפיסה העצמית שלו בתוך החברה. אידיאל היופי מציב לחץ עצום על נשים להיכנע לסטנדרטים המקדמים רזון כמבנה הגוף האידיאלי. הסטנדרטים האלו מוטמעים במדיה, בפרסומות חוצות, בתרבות ובשיח. אנורקסיה היא תגובה ללחצים הבלתי אפשריים האלו, ודרך שבה נשים מנסות לקבל בחזרה שליטה על הגוף שלהן ועל החיים שלהן.
"הסימנים הראשונים יכולים להיות התעסקות בהכנת ארוחות לאחרים והימנעות מטעימה, ריטואלים מוזרים כמו חיתוך האוכל לחתיכות קטנות שוב ושוב, התעמלות מוגזמת גם בימי מחלה או פאניקה סביב איבוד יום אימון מסיבה זו או אחרת"
ניסיון להשתיק את הטראומה
גם אירועים טראומטיים, כמו פגיעה מינית, עלולים להיות גורם סיכון להפרעת אכילה. הטראומה מציפה תחושות של בושה, אשמה ובעיות של דימוי גוף. ההתעסקות בניתור אכילה ותרגילי ספורט אובססיביים הם ניסיון לקבל שליטה מחדש לגוף שנפגע או להשתיק את הכאב הרגשי שלא נותן מנוח. מחקר מדנמרק שפורסם בשנת 2021 על ידי החוקרים טלאוס, לוריטסן ודומינגו הראה כי 67% מכל הפונים למרפאת הפרעת אכילה בתקופת המחקר העידו שסבלו מטראומה כלשהי בעברם.
האם יש לנו יכולת להשפיע ולמנוע את ההידרדרות במחלה? כולנו ראינו את המסירות הבלתי מתפשרת של יהודית באומן לבתה קארין, שליוותה אותה לאורך כל האשפוזים, הירידות והעליות. למרות הסוף הטראגי, זו אכן הדרך. מחקרים הוכיחו כי רשת תמיכה חברתית ומשפחתית בנוסף לליווי טיפולי מקצועי משחקת תפקיד קריטי בתהליך ההחלמה מאנורקסיה, וקשורה לתוצאות חיוביות יותר. המשמעות היא הקשבה כנה, כזו שאינה מבטלת את החוויה ומציעה פתרונות, אלא זו המכירה במורכבות המצב ונותנת במקביל גם תקווה לחיים טובים יותר.
הסימנים הראשונים למחלה יכולים להיות התעסקות בהכנת ארוחות לאחרים אך הימנעות מטעימה, ריטואלים מוזרים סביב אכילה כמו חיתוך האוכל לחתיכות קטנות שוב ושוב, התעמלות מוגזמת שמתרחשת גם בימי מחלה או פאניקה סביב איבוד יום אימון מסיבה זו או אחרת, עור יבש ותחושות קור בשל ערכי שומן נמוכים בגוף - וכמובן גם התסמינים הברורים והידועים של איבוד משקל מהיר, סירוב לאכול ובילוי זמן ארוך בשירותים אחרי ארוחות.
וחשוב לזכור שמעל הכל זו גם האחריות שלנו לעקור מהשורש את הדפוסים התרבותיים שעל גביהם פורחת האנורקסיה. עלינו לסרב לשתף פעולה עם פרקטיקות פרסום המעודדות אידיאל יופי שאף אישה לא יכולה לעמוד בו - וגם לא צריכה לעמוד בו. כאימהות עלינו לשים לב לטרימינולוגיה שבה אנו משתמשות כשהבנות שלנו מביטות עלינו מודדות בגד בתסכול מול המראה או כשאנחנו פוצחות בעוד דיאטת נבטי חיטה עם אפס קלוריות. כנשים עלינו למרוד בעולם פטריאכלי רווי אינטרסים שמכתיב עבורנו איך אישה צריכה להיראות, להתנהג או לדבר. כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו, תנו לעצמכן לעוף לגבהים בלי הכבלים המזויפים שמסלילים אותנו לרף חיצוני מסוים. כמי שבעצמה עוברת מדיאטה לדיאטה ושומרת באדיקות שמלות שלא עולות עליי כבר עשור אני אומרת לעצמי ולכן - די לשעבוד, למעננו ולמען בנותינו.
הכותבת היא סמנכ"לית קרן בריאה המקדמת זכויות נשים במערכת הבריאות וחברת הועד המנהל של עמותת 121 - מנוע לשינוי חברתי