הוקי קרח נחשב לאחד מסוגי הספורט האלימים ביותר שיש, שמגיע לא מעט פעמים לקרבות של ממש בין השחקנים - ונחשב כענף גברי במיוחד. "שוברות את הקרח", הסרט הראשון באורך מלא שביימה הבמאית האוסטרית קלרה שטרן (35), שובר את הסטיגמה הזו כשהוא מציג לראשונה בסרט אירופאי קבוצת הוקי קרח על טהרת המין הנשי.
"כשגבר זורק מחבט זה בסדר, אבל כשאישה משחקת הוקי זה נתפס עקום. אני חושבת שזה חשוב לתת מקום לכעס שלנו כנשים וזה היה דבר שרציתי להציג על המסך", מספרת שטרן שהגיעה לישראל במסגרת הפסטיבל הבינ"ל ה-17 לקולנוע גאה שמתקיים בימים אלו. זו לא הפעם הראשונה שהבמאית הצעירה מגיעה אלינו. כבר בשנת 2018 היא טסה לכאן כדי להציג את סרטה הקצר בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב: "אני מגיעה ממשפחה יהודית וכולם מניחים שאני יהודייה בגלל שם המשפחה שלי, אבל הוא בכלל מגיע מהצד של אבא שלי שהוא לא יהודי".
למה לדעתך ספורט נשי פחות פופולרי מגברי?
"אין ספונסרים אז אין קהל ואז שוב אין ספונסרים - זה מעגל. במקום שצילמנו בו יש מעל ל-5,000 כיסאות. כשהגעתי למשחק של נבחרת הגברים האולם היה מלא ולעומת זאת במשחק של הנשים היו אולי 40 צופים. כשצילמנו סצנה עם מעט ניצבים כקהל אחת השחקניות אמרה 'וואו, מעולם לא היה לנו כל כך הרבה קהל במשחק'. לעומת זאת שחקנית אחרת שלא מגיעה מהתחום שאלה - 'לא היה תקציב לניצבים כקהל?' והייתי צריכה להסביר לה שזו המציאות. המציאות מבאסת".
הסרט, שהוצג בבכורה בפסטיבל טרייבקה, עוקב אחר מירה (אלינה שלר), קפטנית של קבוצת הוקי קרח לנשים והיורשת של העסק המשפחתי הלא מתפקד. היא מטפלת בסבה החולה בדמנציה, נאלצת להתמודד עם החזרה הפתאומית של אחיה שנעדר מזה שנים וסוחבת על כתפיה את כל הסביבה שלה, עד שהמעמסה הנפשית מתחילה להשפיע עליה. הכל משתנה כשלקבוצה מצטרפת בחורה חדשה שתשאב את מירה לרומן מפתיע ומשחרר. "תמיד רציתי לכתוב דמות כמו של מירה", מציינת שטרן. "היא נלחמת בעצמה כי היא היחידה שעוצרת את עצמה מלהצליח. בשבילי זה סיפור על כך שאנחנו חייבים להיות שם בשביל אחרים אבל גם עבור עצמנו".
"אפשר לרחף מעל הקרח או לשבור אותו"
כבר מההתחלה ידעה הבמאית שכחלק מכתיבת הדמות היא רוצה להציג ספורט כדי לבטא באמצעותו דברים שהדמות הראשית לא יכולה להביע במילים. היא מיקדה את החיפוש בספורט קבוצתי שימחיש את היכולת שלה להתחבר ולהתפתח, וכן ענף שהמדים שלו לא מחפיצים נשים. הוקי קרח, היא אומרת, משמש כבסיס למטאפורה שרצתה להציג: "אפשר לרחף מעל הקרח או לשבור אותו. בנוסף זה ספורט שהתאים לי בפיזיות ובמדים שנראים כמו שריון שצריך להשתחרר ממנו. דבר שמאפשר למירה לפרוק את הזעם שלה".
כאן התחיל מחקר אחר, לוגיסטי יותר, כדי להוציא את הרעיון הזה לפועל. "לא היו לנו סרטים אירופאיים כרפרנס. התקשרנו לבחור שעשה פרסומת שצולמה על הקרח כדי להבין איך זה נעשה וצפינו בסרטוני 'מאחורי הקלעים' של הסרטים האמריקאים והקנדיים - רק שלהם, בניגוד אלינו, יש תקציב ענק והרבה יותר משישה ימים על הקרח", היא צוחקת. כדי לעשות זאת נבנה ציוד מיוחד על ידי מאמן, וכן הצטרף לצילומים כוריאוגרף מומחה שיכול להחזיק את המצלמה ולשמור על הקצב של שאר השחקניות. "ההתפתחות של הדמות מתרחשת על הקרח. אנחנו חייבים להיות איתה שם, אי אפשר לעמוד מהצד".
אחד הדברים הקשים ביותר, לדבריה, היה למצוא מימון. הוא נדחה מספר פעמים על ידי קרנות וארגונים באוסטריה ואז הגיעה הקורונה שעצרה את המרדף לחלוטין. חלון קטן של זמנים איפשר להפקה לחזור למרוץ שכלל הרבה מאוד שלבי שכנוע של חבר השופטים, בייחוד לאור העובדה שמדובר בסרט ביכורים. "הייתי צריכה להוכיח להם שאני מסוגלת, לשמחתי זה היה הדיון היחיד על השולחן. היית מצפה שידברו על העובדה שזה בסרט להט"ב, אבל זה מדהים שבאוסטריה, שהיא מדינה שמרנית, בתחום הקולנוע מוצגים הרבה סיפורים להט"בים".
שטרן לא חשבה מעולם שתעסוק בקולנוע. "הייתי בטוחה שאני אהיה עיתונאית, אפילו הייתה לי התמחות בערוץ חדשות גדול", היא מספרת. בשלב מסוים החלום שינה מסלול והיא החליטה שהעתיד שלה נמצא דווקא בעולם התיאטרון. היא עבדה במספר הפקות כעוזרת במאי, עד שיום אחד חבר קרא לה לסייע בסרט, וזה שינה את הכל. "אני אוהבת לעבוד על יצירת דמויות שלא קיימות, אבל שגורמות לנו להרגיש שאנחנו מכירים אותן כל החיים", היא מסבירה. "אני מאוד אוהבת לספר סיפורים על שרשרת של שינויים קטנים שמובילים לשינוי גדול. בקולנוע יש הרבה יותר אפשרויות להציג שכבות של רגש כי לא תמיד צריך מילים".
לאחר שנרשמה ללימודי תסריטאות היא הבינה שהיא רוצה לשבת על כיסא הבמאית "לנצח". "למדתי את שני המסלולים של תסריטאות ובימוי במקביל וזה גורם לי להרגיש היום הרבה יותר בנוח, כי יש לי שתי רגליים לעמוד עליהן".
בדיעבד היא אומרת שהבחירה הזו עושה אותה במאית טובה יותר: "זה גורם לי לכבד יותר את שאר האנשים שנמצאים איתי על הסט, להבין את המקצועות שלהם טוב יותר. העורך של 'שוברות את הקרח' הוא גם תסריטאי שלמד איתי. זה מקל עלינו ביצירת שפה משותפת. בנוסף הם הקהל הראשון ואם הם לא מבינים, הקהל בחיים לא יבין. הבנתי גם שאם לא עושים משהו מכל הלב הוא ייכשל. היו פעמים שעצרתי כמה טייקים כי הם פשוט לא עבדו", היא מוסיפה. "אחד האנשים שעבד איתי על הסט אמר לי 'זה אמיץ לקום מול כל האנשים ולהגיד אני טעיתי' - אין נוסחה לבימוי".
איך עושים מעבר מסרטים קצרים לסרט באורך מלא?
"למדתי בעיקר מהסרטים הגרועים שעשיתי. זה חשוב להעז לטעות וזה משהו שהיה לי חשוב לקחת איתי ולא לפחד. אם שם זו הייתה ריצה, פה כבר הבנתי מההתחלה שזה מרתון. העבודה גדולה יותר אבל היא נחה על יותר כתפיים".
מה את רוצה שאנשים ייקחו מהסרט?
"הכי חשוב לי תמיד שאנשים ייצאו עם רגש חיובי ומרומם. שיידעו שזה בסדר להיות מי שאתה. מירה לא סיימה את המסע שלה, אבל היא בכיוון הנכון. תעזו ואנשים יאהבו אתכם לא משנה מה. אם הם לא אוהבים אתכם ברגע שאתם עצמכם, אז הם לא באמת אוהבים אתכם".