בגיל 28 כרמל בעהם מצאה את הייעוד שלה. אחרי שסיימתה תואר ראשון בתקשורת, היא החלה לעבוד במשרד יחסי ציבור והרגישה שהעתיד שלה מובטח. היו אתגרים, והיו תסכולים - אבל היא אהבה את המפגש עם האנשים, גייסה את היצירתיות שלה לתפקיד והשקיעה את כל כולה בעבודה. היא היתה בטוחה שהתחום הזה מתאים לה ושכנראה שזה מה שהיא תעשה עוד שנים ארוכות, אבל אז - כמו שבדרך כלל קורה כשאדם מספר לאלוהים על התוכניות שלו - אמא שלה הודיעה לה שאבחנו לה מחלת ניוון שרירים סופנית.
"הייתי בדרך לפגישה ולא הצלחתי להתרכז", היא משחזרת. "חשבתי לעצמי, איזה עולם עקום. אמא שלי עומדת למות, לפי הרופאים נשארו לה עוד משהו כמו ארבע שנים, ואנחנו יושבים כאן ומדברים על אבוקדו?". המחשבות רצו מהר, ותוך שבוע היא כבר הגישה את התפטרותה. בעהם הבינה שתצטרך עבודה גמישה יותר, כזו שתאפשר לה לבלות יותר זמן עם אמה, אבל השינוי היה עמוק מזה, מחלתה של האם הפכה את כל הגישה שלה. "הבנתי כמה החיים יכולים להשתנות באופן פתאומי, ושאין לנו זמן לעבוד בעבודות שאנחנו לא באמת מאושרים בהן".
באותה זמן, חברותיה של בעהם עבדו כדיילות ב"אל על", והן הציעו לה להצטרף אליהן. "העבודה במשמרות, אפשר לנסוע לכל העולם וחוץ מזה, מדובר מטוסים - אני אוהבת מטוסים. הגשתי מועמדות, והתקבלתי. במהלך קורס הדיילות אחד המדריכים, בחור בשם אייל, אמר לי שאני מוכשרת מדי לתפקיד הזה, אבל צחקתי עליו".
"לא רציתי לנחות"
בעהם עבדה חמש שנים כדיילת ונהנתה מכל רגע. בדומה למשרד יחסי הציבור, גם התפקיד הזה הפגיש אותה עם הרבה אנשים מעניינים, אבל חשוב מכך: הוא גם אפשר לה לטייל עם אמא שלה בעולם, וגם לבלות איתה המון זמן בבית. במהלך השנים האלה, היא שמה לב שהיא מתחילה להתעניין יותר ויותר במטוסים עצמם. בכל פעם שהיתה נכנסת לתא הטייסים היתה מתקיפה אותם בשאלות, ובזמנה הפנוי קראה מאמרים מקצועיים. "כשהיינו קטנים אבא שלי תמיד הסיע אותנו בכביש הישן ליד שדה התעופה לראות מטוסים נוחתים מעל הראש. כנראה הדיבוק עבר לי ממנו".
בתום חמש השנים בעהם פגשה במקרה את אייל, אותו מדריך שהכשיר אותה. הם החלו לשוחח, ומאוד מהר הוא נזכר במה שאמר לה פעם. "הוא תפס אותי ביד ואמר, 'בואי איתי עכשיו, יש מישהי שאת חייבת להכיר". איתי הכיר לבהעם את דנה גרינברג, אותה היא מתארת כטייסת מוכשרת ובעלת ניסיון רב, "ובעיקר אדם נפלא". גרינברג פינתה כמה שעות והסבירה לה על תהליך לימודי הטיס האזרחי, ואפשרויות העבודה. "כמה ימים לאחר מכן כבר עשיתי שיעור ניסיון בשדה התעופה בהרצליה ולא רציתי לנחות. ביקשתי מהמדריך שנמשיך עוד שעה באויר, יעלה כמה שיעל - וזה עולה המון. כשנחתנו כבר ידעתי שאני לא מוותרת על זה. לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי לבית הספר הישראלי לטיס בוושינגטון כדי להירשם".
בית הספר לטייס הוקם לפני למעלה משני עשורים על ידי טייסים ישראלים שהבינו והכירו את רצונם של ישראלים ללמוד טיסה במחירים הוגנים, דבר המתאפשר בין היתר הודות למרחבים בארה"ב. "הלימודים מתקיימים בעברית ובאווירה ישראלית והרמה מאוד גבוהה", מוסיפה בעהם, "יש הרבה חומר, אבל החומר עצמו לא מאוד קשה. אז שני הקריטריונים להצלחה בתפקיד הזה הם בעיקר לאהוב מטוסים ולהיות תלמידים טובים".
"מתייחסים כאן לנשים בשיוויון מוחלט"
אחרי שקיבלה את הרישיון הפרטי, בעהם נרשמה לקולג' בפלורידה כדי להשיג גם רישיון מסחרי, וכשתסיים את הלימודים בקרוב - היא מתכננת לחזור לבית הספר כדי להיות מדריכת טיס בעצמה, וכך לצבור שעות טיסה. בשיחה עמה היא מסבירה שהסיבה לכך שההכשרה נעשית בחו"ל היא כמובן כלכלית.
"לצערי כל העסק הזה מאוד יקר בארץ, וכאן זה כמעט חצי מהמחיר. הסיבה היא כמו תמיד היצע וביקוש: השמיים של ישראל קטנים, אין הרבה מקום לטיסות, שדות תעופה ספורים בלבד והצבא תופס חלק ניכר מהשטחים. כאן לעומת זאת אפשר לטוס ימים על גבי ימים. התעופה האזרחית מאוד מפותחת, יש אלפי שדות תעופה, יש יותר מטוסים, יותר טייסים פרטיים וכן - וגם יותר נשים טייסות".
"התפיסה שנשים לא קשורות למקצוע הזה מושרשת בארץ מאוד", היא ממשיכה. "אולי כי הרקע הוא חייל האוויר הישן, ואולי כי בארץ 'טייס' זה כבר סטיגמה, ולא רק מקצוע. כאן המצב קצת אחר, מתייחסים אל נשים בשיוויון מוחלט: יש כאן מנהלות צי, מדריכות ראשיות וטייסות מבריקות. כן, עדיין יש יותר גברים, כי זה בכל זאת תחום שבו מתעסקים עם מכונות ולא כולן אוהבות את זה, אבל מי שכן- זוכה ליחס שווה.
"אגב, כשהייתי דיילת, והייתי נכנסת לדבר עם הטייסים, הם לא תמיד היו ששים לחלוק מידע. אבל אחרי שהוצאתי רישיון טיס פרטי, והם כבר ידעו שאני עם רגל בפנים ומבינה קצת בתחום, הטייסים הכי ותיקים וקשוחים של אל על היו מזמינים אותי לתא הטייסים, מלמדים אותי על מערכות, מתדרכים את הנחיתה, מראים לי תופעה של מזג אוויר שלא ראיתי קודם. אלון, אחד הקברניטים, הזמין אותי להצטרף לקבוצת טיסה שהוא חבר בה, שערכה אירוע טיסה בניו יורק. הופתעתי לטובה מהיחס החם והמעודד הזה מאלו שנחשבים הטייסים הטובים ביותר בעולם".
"הספקנו לדבר על החיים שלי שאחרי לכתה"
ברמה האישית, ההחלטה לעזוב את הארץ זכתה לגיבוי מלא מצד אביה של בעהם והמשפחה. בשנים הראשונות להמחלה של אמה, היא היתה זו שבילתה הכי הרבה זמן עם אמא. אחיה ואחותה הם הורים בעצמם, כך חוץ מרצונה ללוות אותה לכל הבדיקות והפגישות, כרמל גם היתה יותר פנויה מהם. היא חזרה לגור עם ההורים והיתה מאוד מעורבת בכל מה שיכלה.
"הקפדתי לעשות איתה כמה שיותר דברים כיפיים, בהתאם למצב הפיזי שלה, טיולים, מסעדות, סרטים, כל מה שהיא רצתה להספיק לעשות. כשהיא היתה מאושפזת הייתי איתה חודש שלם במחלקה פנימית ב׳ בהדסה, כל יום וגם בלילות, כדי שהיא לא תהיה לבד. אנחנו מאוד קשורות ואני הרגשתי הכי נוח מכל המשפחה לטפל בה. אז כשהגיע הזמן לשחרר אותה ולהמשיך עם החיים שלי, אבא שלי והאחים מאוד תמכו בהחלטה.
"היום, אמא שלי במצב של צמח כבר למעלה משנתיים. הספקתי להיפרד ממנה כשעוד הייתה קצת בהכרה, והספקנו לדבר הרבה לפני כן על החיים שלי אחרי לכתה, היא כל הזמן ביקשה שאני לא אעצור את החיים שלי בשבילה ואמרה לי שאני יכולה להיות כל מה שבא לי להיות, אז אני בסך הכל ממלאת הוראות. אני יודעת שהיא הייתה מתפוצצת מגאווה אם הייתה רואה אותי עכשיו".