השבוע הלפני אחרון של שנת 2016 נפתח בשתי הודעות משמעותיות. הראשונה, וועדת השחרורים החליטה לשחרר את משה קצב מהכלא. השנייה, הנשיא ריבלין החליט לא להעניק חנינה ליונתן היילו. על פניו, שני המקרים נראים לא קשורים אחד לשני. בראשון, גבר שניצל את מעמדו כנשיא וכשר כדי לאנוס ולתקוף נשים, משתחרר אחרי חמש שנים מתוך השבע שקיבל. בשני, גבר שנאנס ועבר התעללויות וסחיטות על-ידי גבר אחר, נטל את חייו ואז הלך להסגיר את עצמו למשטרה, נשאר כלוא וממשיך לשבת את ה-12 שנים שהוא קיבל, שהורדו מ-20 השנים שקיבל במקור.
שתי ההודעות ניתנו באותו יום במקרה, קצב והיילו לא מכירים אחד את השני וגם כנראה לא יכירו, וב-1996 כשקצב נכנס למשרד התיירות שבו בהמשך יאנוס את א׳, היילו היה בן שבע. אבל בכל זאת שניהם ביחד מראים איך המערכת מחלקת פרסים לאנסים, אבל עונשים לנפגעים.
משה קצב הורשע בשני מקרי אונס. הוא הורשע גם בביצוע מעשים מגונים והטרדות מיניות, ובשיבוש הליכי משפט. על כל אלה הוא קיבל שבע שנים, שעכשיו קוצרו לחמש שנים. להזכירכן הוא כמעט חמק מאשמה ועונש כשקיבל הזדמנות להסדר טיעון מהיועץ המשפטי מזוז ב-2007. אם לא היה מוותר על ההסכם לקבלו, קצב היה מודה בעבירות קלות בלבד ומקבל מאסר על תנאי. לאורך המשפט הוא מירר את חיי הנשים שהוא אנס ותקף, כמו שהוא מירר את חייהן כשאנס ותקף אותן, יצא על התקשורת ורשויות החוק במסיבת עיתונאים בלתי נשכחת שבה הוא טען ששופכים את דמו, עד היום הוא חושב שנעשה לו עוול ובזמן שהוא היה בכלא הוא הגיש הרבה מאוד ערעורים, בקשות למשפט חוזר ובקשות חנינה. חוץ מזה, יכול להיות שהיו עוד נשים שהוא אנס ותקף, שסירבו לתת עדות או להתלונן.
יונתן היילו הורשע ברצח של ירון איילין, אישום שאחר-כך הופחת להריגה בבית המשפט העליון ועונשו הופחת מ-20 שנה ל-12. היילו נטל את חייו של ירון איילין, לאחר שזה אנס אותו מספר פעמים, סחט אותו כספית, השפיל אותו והתעלל בו. הרצח עצמו התרחש לאחר שהאנס דרש מיונתן להביא לו אלף שקל, ולקח אותו למגרש חשוך, כנראה כדי לאנוס אותו שוב. במהלך הפגישה נמשכה ההתעללות הנפשית וההשפלה, לדוגמה באמירה "איזה טוסיק יפה יש לך, למה אתה לא שם חוטיני? אתה צריך להתגאות בו". היילו לא פנה למשטרה כשנאנס, אבל הלך אליה כדי להודות ברצח. לאורך המשפט הוא לא הכחיש את מה שעשה, ויש קמפיין ציבורי שנלחם על השחרור שלו.
לכל אדם מגיע ומגיעה ייצוג ממערכת המשפט. אבל מערכת המשפט עמדה לרשותו של קצב כאנס הרבה יותר מאשר שהיא עמדה לרשותו של היילו כנפגע אונס. מתחילת הדרך מערכת המשפט ניסתה להקל על קצב, למרות שהוא זלזל בה וירק עליה. החל מהסדר הטיעון ההזוי, דרך העונש המזערי, ועד ליחס אוהד ומלטף - לאורך כל הדרך הייתה לו נגישות למשאבים ולאנשים חזקים שיודעים להפעיל לחץ כדי להציג אותו כקרבן, פרקליטות שמבחינתה אחרי חמש שנים בכלא האינטרס הציבורי מוצה ולא הגישה ערעור על השחרור שלו, ותנאים מאוד מינימליים לעמוד בהם כדי להשתחרר. ביניהם: כל סוג של הכרה בכך שהוא עשה משהו לא בסדר, קלושה ככל שתהיה, ונכונות להשתתף בתהליך שיקומי.
לעומת זאת, המערכת לא עמדה לרשותו של היילו כשהוא היה צריך אותה, כלומר כשהוא נאנס. נכון, היילו לא פנה בעצמו אל המשטרה כשהוא נפגע. אבל את הסיבה לא צריך לחפש אצלו, אלא במשטרה וברשויות החוק, שלא מצליחות להעניק ביטחון לנשים ולנפגעות ונפגעי אונס. אלא, הן משאירות אותן לבד להתמודד עם הפגיעה בהן, עם הטראומה ועם הבושה, שגוברת עוד יותר כשמדובר בגבר שנאנס, כי האונס הופך אותו ל״נשי״. לצד זה, חשוב לציין שמערכת המשפט מאוד הקלה עם היילו ביחס לעבירות הרג דומות, וגם התחשבה בנסיבות כדי להקל עליו, ביניהן מקרי האונס והיותו חולה אפילפסיה. עם זאת, ברור שאם היה מדובר במחבל ולא אנס, המותקף היה הופך לגיבור ולא נכנס לכלא.
דומה שמערכות החוק נמצאות שם תמיד עבור אנסים רבים, במקרים המועטים שהתלונות נגדם מגיעות לבתי המשפט. הם מקבלים הסדרי טיעון מקלים (כמו בוכריס וקצב) או עונשים מגוחכים (כמו יניב נחמן). אפילו בני סלע קיבל על מקרה הבריחה שלו עונש חמור יותר (ארבע שנים) מאשר על כל אחד ממעשי האינוס והסדום שהוא ביצע (35 שנים על 14 מקרים ב-13 נשים), והוא עוד נחשב לאחד שטופל כמו שצריך. המסקנה שעולה מכל מקרי האונס ובפרט מהשחרור של קצב, היא שזה לא כל-כך נורא לאנוס. כשגברים בעמדות שליטה וכוח מטילים אימה, מטילים טרור ואונסים הרבה נשים, הם מקבלים כמה ספורות שנים בכלא. אז מה זה אונס קטן של בת הזוג, של אקסית או של אשה בזנות. ואם את אשה? נדפקת.
לכן, מה שנותר לנשים לעשות הוא להגן על עצמן. אם יש להן מזל ומשאבים הן יכולות לנסות לחמוק מהתוקפים, ואפילו לעבור דירה ועבודה כאמצעי הישרדות. זה לא הוגן אבל לפחות הן לא ייאנסו. אם לא, והן נתונות לחסדים של תוקפים סדרתיים, כמו במקרה של היילו, הבחירה היא בין להיות בכלא נווה תרצה לבין להיות בכלא האנס. אבל אל דאגה, המדינה דואגת גם כאן לתת פרס לאנסים ולהעניש בחומרה אנשים שמגינים על עצמם מפניהם, ככה שהסיכויים שמישהי תקום ותעשה משהו הם קטנים. זיכוי של היילו היה לפחות מעביר את המסר שאם המדינה לא שם, את יכולה להיות שם בשביל עצמך. אבל אז כנראה הם באמת היו צריכים להתמודד עם המציאות – שהמדינה לא נמצאת שם עבור קורבנות אונס.
לא מפתיע בכלל שבגלל מקרים כאלה הנושא של תקיפות מיניות תופס חלק הולך וגדל בדיון הציבורי ולא נשאר כמעט רק במישור המשפטי. זאת, למרות שהחקיקה בישראל נגד אונס והטרדות מיניות היא מאוד מתקדמת יחסית, למעט סעיף ההתיישנות שצריך לבטל אותו. החקיקה נגד אונס מעולם לא עמדה שם עבור היילו, כמו להרבה נפגעות אחרות. לעומת זאת, הזכויות החוקיות של אנסים עומדים לרשותם ומועצמים עבורם.
לרשויות החוק יש הזדמנות עכשיו עם אלון קסטיאל. במשטרה כבר הקימו צוות חקירה מיוחד. עכשיו צריך להשתמש בכמה משאבים שצריך כדי למצוא הוכחות לסם אונס, לוודא שכל המתלוננות הן חלק מכתב האישום, ולדרוש הרשעה באונס וגם עונש חמור, בהתאם לחוק. כי בינתיים, משה קצב, מקרה הדגל של המאבק באונס, זה שמצדיק את הטענות שכבר יש שוויון לנשים כי אנסים יושבים בכלא ומשמש כדי להאשים נשים שנאנסו שהן לא הולכות להתלונן כי הנה החוק עובד, צוחק כל הדרך מכלא מעשיהו אל ביתו. והיילו? נשאר מאחורי סורג ובריח, להתמודד לבד עם האונס שהוא עבר.