אחת לכמה חודשים מתפרסם מחקר המראה שנשים מנקות הרבה יותר מגברים. הפערים אמנם הצטמצמו מאז שנות ה-60, גם כי גברים משתתפים יותר בבית וגם כי מכשירים אלקטרוניים צמצמו את כמות העבודה, אבל הם עדיין קיימים. באופן משלים, פרסומות למוצרי ניקיון עדיין פונות בעיקר לנשים, סדרות וסרטים מציגים נשים כחולות ניקיון וגברים ״גבריים״ ככאלה שלובשים את אותו זוג תחתונים במשך שבוע, ויש אפילו צעצועי ערכות ניקיון לילדות.
ובכן, נשים יקרות, איך לומר זאת בעדינות, עובדים עליכן. הסיבה היחידה שגברים מנקים פחות מנשים היא שניקיון נתפס באופן מסורתי כתפקיד של נשים, והגברים פשוט נהנים מזה שיש מי שמנקה אחריהם. הם לא אוהבים לכלוך יותר מנשים, הם יודעים בדיוק איך לעשות את זה ואין להם פחות פנאי לנקות. נכון, יש גברים מג'וייפים, אבל יש גם המון נשים מג'וייפות. הערכה של ניקיון והכרה בחשיבות של ניקיון (או לחילופין היעדר סטרס כשהבית מלוכלך) לא תלויים בנוכחותם של רחם או אשכים - אלא מדובר בעניין פרסונאלי.
למעשה, להרבה מאוד גברים דווקא חשוב מאוד הניקיון. מחקר אמריקאי שבדק את הרגלי הניקיון של גברים, קבע שגברים לא אוהבים לנקות. אבל הסתכלות על המספרים מעלה דווקא תמונה פעלתנית למדי. 75% מהגברים ניקו את השירותים בחודש האחרון, יותר מ-90% מחליפים סדינים באופן קבוע ושני שלישים שוטפים את הכלים לפני שהם שמים אותם במדיח. יש אפילו כמה פרסומות למוצרי ניקיון שמופנות לגברים. נכון, נשים עדיין עושות יותר, אבל גברים ממש לא חייבים לשבת חסרי אונים בתוך הררי לכלוך עד שתבוא נסיכה על מגב לבן להושיע אותם, הם בוחרים בזה.
אחד המקומות לבדוק את יכולות הניקיון של גברים היא בקרב הרווקים שגרים מחוץ לבית, כי לגברים האלה אין בת זוג או אמא שתנקה עבורם. להבדיל מהסטיגמה על דירות רווקים מלאות בקופסאות פיצה וערימות בגדים מסריחות, רווקים דווקא יודעים איך לטפל בניקיון. אפילו יש להם קהילות: מגוון אתרים ובלוגים נותנים טיפים של ניקיון לגבר הרווק שעובר לראשונה לגור מחוץ לבית ובפורומים עונים לשאלות של גברים על איך לנקות. נכון, הרבה רווקים בוחרים דווקא להביא עוזרת, אבל גם זו דרך להיות אחראי על הניקיון. תכל׳ס, גם הרבה נשים למדו איך לנקות באמת כשהן עברו לגור לבד (אם נשים בצד את נורמות הניקיון הצבאיות לפיהן רטוב זה נקי ומגבונים הם לחים הם א גירלז בסט פרנד). בקיצור, ברגע שגברים צריכים לנקות, הם יודעים איך לעשות את זה.
קראו גם: ההיסטוריה המלוכלכת של הניקיון בישראל
נקודת המפנה הדרמטית מגיעה עם הזוגיות. אחרי החתונה, ובמיוחד כשמגיעים הילדים, הגברים פחות ופחות משתתפים במטלות הניקיון, ואל הוואקום הזה נשאבות הנשים. למה דווקא זו נקודת המפנה? כי בזמן הזה האשה לרוב נמצאת הרבה יותר בבית מאשר הגבר, בין אם בגלל חופשת הלידה ובין אם בגלל לקיחת סוגי עבודות שיאפשרו לה לעבוד גם בלטפל בילדים. ניקיון נתפס כעבודה של מי שנמצא, כלומר נמצאת, בבית, וכך משתרש ההרגל לפיו מי שאחראית על הניקיון זו האשה, גם אם היא כבר מזמן דוהרת קדימה בקריירה שלה.
קנה לה משהו רומנטי, שואב אבק
לתפיסה שהבית הוא באחריותה של האשה יש חלק מהותי בעניין הזה, והתפיסה הזאת התפתחה במשך מאות שנים: החל מהמהפכה התעשייתית - ששלחה את הגברים לעבוד בזמן שהנשים נשארו לגדל את הילדים ולטפל בבית, ועד להתפתחות הצרכנות בסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 - שהביאה לפיתוחים במכשירי ניקיון. ״תקנה לה הובר״ זעקו פרסומות ועודדו גברים לתת לנשותיהם שואבי אבק של המותג במתנה לכריסמס, חג הצרכנות הגדול. המתנה לאשה, מוצר שהיה אמור לשרת את ההנאה שלה, היה בעצם מוצר לטיפול בכל בני הבית. ואם עד היום אתם מביאים ליום ההולדת של אמא שלכם משהו לבית - אתם חלק מהבעיה ולא הפתרון.
בקיצור, במהלך המאה ה-20 התפתחה דמותה של עקרת הבית האידיאלית - זו ששאבה סיפוק מגידול ילדים, אפיית פאי תפוחים ובית ללא רבב (דמיינו את ברי מ״עקרות בית נואשות״). אבל אז הגיעה הפמיניסטית בטי פרידן ב-1963 עם הספר ״המסתורין הנשי״ וחשפה שנשים עקרות בית בעצם לא חושבות שהחיים שלהן תותים (או תפוחים). מאז כאמור חלקן של הנשים בעבודות הניקיון ירד, אבל אנחנו עדיין עושות את הרוב והילדים גדלים ורואים שמי שמנקה היא האשה: בין אם זו האמא ובין אם המנקה.
אז בואו נדבר על המנקה. קראתם את המילה האחרונה בלשון נקבה, נכון? זה לא סתם. ניקיון או האחריות על ניקיון תמיד נקשרים בנשיות. אבל בכל הקשור למנקות (או "עוזרות") יש עוד אלמנט להתחשב בו: המוצא או הגזע שלהן. גם אלה שיחקו ומשחקים תפקיד, והרבה פעמים היחס למנקות כולל הצטלבות גם של שוביניזם וגם של גזענות. לא מפתיע אם כך שנשים המועסקות בניקיון עובדות בתנאי עבודה מבזים. העבודה כמנקה, לפחות במגזר העסקי והציבורי, מתבצעת לרוב דרך חברות קבלניות שמפרקת את תחושת השייכות למקום העבודה שלהן, מאפשרת פיטורים בקלות, גוזרת עליהן קופון כלכלי ופוגעת בתנאים הסוציאליים שלהן.
בהיסטוריה המלוכלכת של ישראל אפשר לזהות בבירור את המשוואה לפיה ניקיון שווה נשים מוחלשות. בשנים הראשונות למדינה רווחה התפיסה הקולוניאליסטית שמי שאינם יוצאי אירופה, הם מלוכלכים ובעלי היגיינה ירודה. לכן, הממסד הציוני הגברי הורה לנשים הוותיקות ללמד את הנשים העולות, בנות עדות המזרח, על היגיינה וניקיון. ארגוני הנשים הוותיקות (האשכנזיות), שהיו בעצמן עקרות בית ואחראיות על הניקיון אצלן, לקחו על עצמן את התפקיד וגם ראו בו שליחות ציונית, אמצעי לשלב את הנשים המזרחיות ואפילו הזדמנות לחנך לשוויון בין המינים. ראוי לציין שבקרב כל העדות, לא היה ערעור על התפיסה שהניקיון הוא התפקיד של האשה.
בהמשך, הנשים הללו שהן ״חינכו״ הפכו להיות עובדות משק הבית שלהן. כפי שפירטה ארוכות יאנה פבזנר בשן במגזין מאקו, בתקופת המנדט רוב עובדות משק הבית היו אשכנזיות. אבל, בשנות ה-30 וה-40 הן היו בעיקר תימניות או ערביות. בעשורים לאחר-מכן, גם נשים מעדות מזרחיות נוספות הפכו למנקות, בבתים פרטיים, במשרדי ממשלה ובמפעלים. העליות מברית המועצות לשעבר הכניסו נשים חלשות נוספות אל תוך מקצוע הניקיון, וכיום גם אתיופיות ועובדות זרות מהפיליפינים וממדינות נוספות מתפרנסות מניקיון לצד טיפול בזקנים ובחולים שלנו. זאת, לצד גברים מהגרי עבודה מאפריקה, שאף אחד לא רואה בהם בני-אדם.
בקיצור, מי שמגיעות לעבודה בניקיון הן החלשות והחלשים ביותר. העובדה הזו מעידה שלמרות שהפערים אולי לאט לאט מצטמצמים בתוך הבתים, הניקיון עדיין נתפס כעבודה נשית בזויה וחסרת ערך חברתי. יש כאן אירוניה עצובה, כי חלק מהסיבה שעוזרות בית מועסקות היא לאפשר לנשים לצאת לשוק העבודה וכאמצעי לקידום שוויון. נרצה או לא, אנחנו קשורות אחת לשנייה בשרשרת. למרות שממש אין כאן האשמה כלפי נשים שמעסיקות עוזרת, חשוב לראות את התמונה המגדרית המלאה: אנחנו נדע שהתפיסה שניקיון זו פעולה נשית נחותה השתנתה, רק כשנראה גברים מכל הקבוצות האתניות מתפרנסים מניקיון, (עם זאת, כאן צריך לסייג כי נשים רבות חשות לא בנוח מנוכחות של גבר זר בביתן, מה שאגב גם מעלה שאלות על תקיפות מיניות של גברים שמעסיקים עוזרות).
הבית לא נקי? את אשמה
נחזור לבתים הפרטיים שלנו – ברמה האישית זה יהיה שגוי להתייחס לניקיון רק כאל פעולה שחייבים לעשות ושפשוט מפילים אותה על נשים. יש (א)נשים שבאמת נהנים מפעולת הניקיון, או לכל הפחות שואבים רוגע מבית נקי. מחקרים שסקרו נשים העלו שנשים נהנות מהניקיון כפעולה מרגיעה ומספקת. יש נשים שגם רואות אותה כפעולה כיפית – הן שמות מוסיקה ונהנות ממנה ומהזמן לבד. הניקיון גם גורם לנשים להרגיש טוב אם יגיעו אורחים בהפתעה ונותנת להן תחושת שליטה.
אין מחקרים דומים על גברים אז קשה לדעת אם ההנאות האלו הן מגדריות או לא, אבל אפשר לשער שחלקן לפחות הן כן מגדריות. בעולם שבו נשים הן שקים של רגשות אשמה – כי הן נתונות בלחץ אינסופי לג׳נגל בין עבודה לבית, כי הבית נתפס כאחריותן והן אלו שלרוב סובלות מיחס ביקורתי כשהבית לא נקי, וכי הטיפול בילדים וברווחתם, כולל מחלות שמגיעות מלכלוך, הוא באחריותן; האפשרות לעשות משהו, כל משהו שלא יהיה, שבו את עם עצמך, הוא מבורך. ואם מדובר במשימות קטנות יחסית שנותנות תחושת הצלחה מיידית – עוד יותר טוב.
בגלל זה, חשוב בקרב זוגות הטרו-סקסואלים שבהם האשה מנקה יותר כי היא בוחרת בכך, לעשות מדי פעם שיחת ריענון על חלוקת התפקידים. יכול להיות שהחלוקה תישמר כי היא באמת נהנית, וזה בסדר גמור. אבל יכול להיות שיעלו גם דברים אחרים.
בהקשר זה, יש עכשיו טרנד של מחקרים שבודק האם הסקס טוב יותר כשבן הזוג משתתף בעבודות הניקיון. נו באמת. אתם מחפשים להתפלפל מחקרית כדי להתמודד עם השינויים בתפקיד הגבר בחברה, סבבה בשבילכם, אבל אני לא מזלזלת בגברים עד כדי כך שאני חושבת שסקס הוא הדבר היחיד שמניע אותם (בגלל זה הם גם אחראים כשהם אונסים ותוקפים מינית).
אפשר לקוות ששינויים מוסריים בתפיסות על תפקידיהן של נשים וגברים, מביאים מהדור שלנו בשורה חדשה ואחרת. עובדה, יש כבר גברים שמתגאים בכך שהם מנקים ובחלוקת העבודה השוויונית בבית. גם השינויים של הדור שלנו בשוק התעסוקה שמביאים יותר גברים לעבודות מהבית, משפיעים על מי מנקה. בקרב הנשים והגברים ששאלתי, הרבה דיברו על ההבדלים אצלן לעומת הבית של אמא שלהם ושלהן. אולי הילדות והילדים שלכן, כבר ידברו על הבית של ההורים שלהם.
תודה לכל מי ששיתפו בסיפורי האהבה והשנאה שלהן ושלהם עם חיידקים וקרדית האבק.