מי שחברה באחת מקבוצות הנשים הסגורות בפייסבוק מכירה היטב את משפטי ההעצמה שרצים שם. "חברות, אנחנו חייבות להיות חזקות" ו"הגיעו הזמן שנאהב את עצמו והגוף שלנו" הם בין המסרים הפופולאריים שאולי נשמעים לפעמים אולי מעט מאולצים - אבל למעשה יש להם תפקיד חשוב בפמיניזם. העולם שאנחנו חוות הוא קשה, והוא נהיה עוד יותר קשה כשאת מרכיבה משקפיים מגדריים ונהיית מודעת לכל מה שקורה סביבך. העצמה היא אחת הדרכים להתמודד עם כל מה שאת חווה בתור אשה, בין אם את מגדירה את עצמך כפמיניסטית ובין אם לאו.
אני עדיין זוכרת איך בתקופת הבקלאש הגדול נגד המתלוננות נגד סילבן שלום ב-2014 (אחת מנקודות ההתגבשות של התנועה הפמיניסטית הצעירה בישראל כיום), חטפתי מיגרנה מכל הפוסטים שניסו להציג את כל הנשים כנקמניות שמבקשות לפגוע בגברים, הכנסתי את הראש מתחת לשמיכה ומלמלתי לעצמי מילות העצמה כמו ״הכל בסדר, את יכולה לעשות את זה, את חזקה וחכמה".
העצמה נשית יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה צורות. קבוצת נשים שיושבת במעגל וכל אחת אומרת למי שלידה שהיא מלכה ושהרחם שלה הוא מקור החיים, ממים של חדי-קרן והערצת דמויות חזקות כמו הילארי קלינטון, ביונסה וקים קרדשיאן הן רק כמה דוגמאות לכך. נכון, מדובר בפלסטרים, אבל עדיף לצאת למאבק עם מחשבות חיוביות בראש.
תיאוריית הבת העצובה
אבל לאמנית הפמיניסטית אודרי וולן יש גישה אחרת, שהיא קוראת לה ״תיאוריית הבת העצובה״ (Sad Girl Theory). וולן טוענת שעצם העצבות של נשים לאורך ההיסטוריה, ואפילו ההתאבדות של הסופרת המפורסמת וירג׳יניה וולף ב-1941 (שטענה ששייקספיר לא יכול היה להיות אשה כי לנשים אז לא היה אפילו חדר משל עצמן כדי לשבת ולכתוב), היא פעולת התנגדות. למה? כי עצבות משקפת את המצב הקיים של ילדות, נערות ונשים, והמצב הוא שהחיים שלהן הן די חרא. אם תרצו, היא אומרת שנשים שלא מחייכות כשאומרים להן ״למה את לא מחייכת?״, מתנגדות למה שהפמיניסטיות קוראות לו ״שליטה גברית״.
כמו שאפשר לדמיין התיאוריה של וולן עוררה הרבה התנגדות בקרב פמיניסטיות (בכלל פמיניזם זו תנועה עם הרבה דיונים ומחלוקות, מה שמאפשר לה להתאים לכולן וגם לגדול). בעיקר, הגיבו נשים, אנחנו רוצות לחזק את עצמנו ולא להיות בדיכאון כל היום, כי איך אפשר לשנות ככה?
העצבות הנשית כפטיש
לפני שנמשיך לדבר על וולן, בואו נעצור שנייה ונדבר על איך עצבות של נשים מוצגת היום. הדוגמה המזעזעת והקיצונית ביותר היא של אוולין מק׳הייל. ב-1947 אוולין מק׳הייל הייתה אשה צעירה בת 23, שהתאבדה בקפיצה מבניין האמפייר סטייט המפורסם בניו יורק ונחתה על גג לימוזינה שחנתה ברחוב. סטודנט לצילום צילם את הגופה שלה, והתמונה זכתה להדים ברחבי ארה״ב וכ״תמונת השבוע״ של מגזין לייף כי לטענתם ״גופה נח בשלווה במיטתו הגרוטסקית״.
רגע. מה? אשה צעירה התאבדה אבל במקום לשמור על הפרטיות שלה ולנסות להבין מה קרה לה - גופה המת עובר פטישיזציה והיא מועלית לדרגה של יצור קדוש, כמו היפהפיה הנרדמת. במילים אחרות, גם עצבות נשית נלקחת על-ידי גברים ומשמשת כדי לשים נשים בתפקיד המגדרי שלהן. אגב, מאוחר יותר התברר ממכתב ההתאבדות שהיו סיבות מגדריות להתאבדות – היא לא חשבה שהיא תהיה אשה טובה לארוס שלה.
תנוחת הגוף של האשה העצובה המתה תפסה כל-כך חזק שאנחנו יכולות לראות אותו במקומות אחרים, כמו לדוגמה בפרסומות של דולצ׳ה וגבאנה מ-2007 או בצילומים של מנכ״לית יאהו מריסה מאייר על השער של ״ווג״ ב-2013. כדי שגם אם את חיה, תדעי תמיד את מקומך.
יש כמובן גם דרכים נוספות לעשות רומנטיזציה לעצבות הנשית מבלי להתעסק עם המוות. ״קחי לך תפוחים ותמרים״ של רמי קלינשטיין מדבר על ״אשה יפה בין הפירות״ (בשוק) שבוכה כי האהוב של עזב אותה – מה שמעלה ניחוח של הסתכלות פטישיסטית על נשים ״אקזוטיות״ (זו הסתכלות אוריינטליסטית). “Story of a Girl” של Nine Days מדבר על בת ש״בכתה נהר והטביעה את כל העולם״ – כאילו היא אלה או אמא אדמה שכל הטבע מושפע ממנה. איך עושים נכון שיר עצבות נשית? רונה קינן עשתה את זה מצוין על גברים ב״אתה מתעורר״ – היא פשוט התייחסה אליהם כמו אל בני-אדם שחווים אירועים עצובים בחיים שלהם.
קראי גם: למה כל הנשים מגזימות ומשוגעות?
בשורה ההתחתונה, עצבות נשית הופכת ללגיטימית רק כשהיא משרתת גברים. אם את בוכה בעבודה את היסטרית ורגישה וכנראה במחזור, מה שמונע ממך לנהל, להנהיג ולהיות מסוגלת לקבל החלטות. לא סתם סמנתה ג׳ונס ב״סקס והעיר הגדולה״ מדברת בתקיפות ראויה לשמה כשבעל מלון עשיר לא רוצה להעסיק אותה, אבל בורחת למעלית אחרי כדי שלא יראה אותה בוכה. אם את בוכה באמצע ריב את מניפולטיבית. באופן כללי עדיף שלא תבכי, כי כשאת בוכה את לא יפה. במכון וייצמן אפילו ערכו מחקר וגילו שדמעות נשיות מורידות את החשק המיני של גברים.
אחרי כל זה, הטענה של וולן כבר מקבלת נופך אחר. היא לא סתם אומרת שאנחנו יכולות להיות עצובות, אלא היא עושה ניכוס מחדש, ריקליימינג, לעצבות של נשים: לא עוד רגש ותחושות ששייכות לגברים כחלק מהפנטזיות שלהם על נשים, אלא רגש ותחושות של נשים.
המאבק נגד הטרדות מיניות של הנשים העצובות
אם נסתכל על המאבק הפמיניסטי המהותי ביותר בשנים האחרונות, נגד הטרדות ותקיפות מיניות, נגלה שאנחנו בעצם עושות את מה שוולן אומרת. כשאנחנו מציפות את הרשת ואת הסביבה בעדויות על מקרי הטרדה ותקיפה מינית, אנחנו בין השאר מדברות על כמה עצוב ורע לנו, ואיך הסכנות אורבות בכל מקום – באוטובוס, ברחוב, בעבודה ובבית. העולם חרא ואת אחת מתוך אחת - כלומר הטרדות ותקיפות מיניות הן הגורל שלך כילדה, נערה ואשה. ההעצמה של הקהילה הפמיניסטית בנפגעות גם הוא תואמת את וולן. ההעצמה מתבטאת בתמיכה, חיבוקים בהסכמה והקשבה, ולא בקריאה לפעולה של הנפגעות. את לא חייבת ללכת למשטרה. את לא חייבת לתרגל אמירת ״לא״. את אפילו לא חייבת להגיד מי פגע בך.
כמובן שיש גם פעולות נוספות שאנחנו עושות. בנאום האיקוני של מישל אובמה מלפני מספר ימים בעקבות קלטת ההטרדה של דונאלד טראמפ, אובמה משתמשת בעדויות ובעצבות כדרך להניע לפעולה פוליטית של הצבעה להילארי קלינטון. אנחנו גם יוצאות להפגנות נגד השתקת מקרי אונס ומחנכות את הסביבה שלנו להתנהג אחרת. אבל העניין הוא שגם עצם מתן העדות בקול שלנו הוא פעולה.
החשיבה הזו גם עושה ניכוס מחדש את הטענה המוטעית שפמיניסטיות מתקרבנות (מה שעומד בניגוד מוחלט להעצמה נשית שהוזכרה בהתחלה). העצבות היא לא התקרבנות, היא הפסקת הסתרה של המציאות שלנו באמצעות הצפת הסיפורים שלנו. אם תרצו אפילו התנגדות לניסיונות להסתיר את הסיפורים שלנו. להצפה הזו ערך משל עצמה.
אז מה הדרך הנכונה עבור הפמיניזם – לספר את הסיפורים העצובים שלנו או להניע לפעולה מתוך תחושה של ״כן אנחנו יכולות!״? למה ״או או״ כשאפשר ״גם וגם״ - פמיניזם זו תנועה רחבה, והיא מתאימה לכולן. בגלל שאנחנו שונות זו מזו, רק הגיוני שכל אחת תמצא את הדרך שמתאימה לה, או שתפעל בדרכים שונות בזמנים שונים. אין ״לא נכון״, כל עוד זה עוזר לך.