לפני שבועיים התפרסמו תוצאות מחקר שבדק את רמת ההשפעה של סלבריטאיות שמדברות על פמיניזם ועל היחס של החברה לזכויות נשים. למרבה ההפתעה, רק 20% מהמשתתפים טענו שמעורבות של סלבריטאיות גרמה להם להתעניין בשוויון מגדרי. יתרה מכך, 30% מהמועמדים ציינו שרמת האכפתיות שלהם בפמיניזם ירדה לאחר שטיילור סוויפט התבטאה בנושא. בסופו של דבר, הרוב המכריע (כ-80% מהמשתתפים) אמרו שסלבריטאית שמדברת על פמיניזם בלי להתנסות בנושא, פשוט לא אמינה.

78% מהנשאלים, אמרו שהם היו שמחים לראות יותר אנשים מרקעים תרבותיים מגוונים יותר מדברים על פמיניזם. בדרום מזרח אסיה ודרום אמריקה יותר אנשים מושפעים מסלבריטאיות פמיניסטיות מאשר צפון אמריקה ואירופה.

ויש גם דירוג של נשים (כמובן): חמש הסלבריטאיות המהימנות ביותר לסוגיות פמיניסטיות הן מלאלה יוספזאי, לנה דנהאם, פטרישיה ארקט, דיאן וון פורסטנברג ושריל סנדברג. החמש הכי פחות מהימנות: אדל, רנה זלוויגר, אוליביה ווילד, טיילור סוויפט וג׳יג׳י חדד.

לנה דנהאם לאחר הזכייה בגלובוס הזהב (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)
סומכות עלייך | צילום: Kevin Winter, GettyImages IL

מה מניע אנשים לחשוב ככה? לפי המחקר לפחות, שנערך על-ידי מומחה הסלבס האמריקאי ג׳טנדרה סהדב, הפמיניזם נתפס כנושא שהסלבריטאיות משתמשות בו כדי להשיג תשומת לב ציבורית, ועל כן, העיסוק שלהן בנושא הופך את הפמיניזם לעניין טריוויאלי וזול. במילים אחרות, סלבריטאיות פמיניסטיות פוגעות במאבק הפמיניסטי ועדיף שישתקו.

אבל אם הייתי שונאת נשים, לא הייתי קופצת מיד על תוצאות המחקר כמוצאת שלל רב. המחקר די מאוד בעייתי. בלשון המעטה. קודם כל, הוא הקיף 6,000 אנשים ברחבי העולם. בעולם יש כ-7.5 מיליארד בני-אדם. כלומר, מדובר באחוז מזערי ולא מייצג. לצורך ההשוואה, אם תראיינו שלושים אנשים בישראל על נושא מסוים אתם תשיגו תוצאות יותר מדויקות מאשר המחקר הזה, כיוון ש-6000 משתתפים לא יכולים לייצג את כל העולם. 

דבר שני, אין לנו מושג מי המשתתפים במחקר: בני כמה הם? מה המגדר שלהם? איפה הם גרים? מה שאלו אותם? וכמובן - מה התפיסה שלהם על פמיניזם. לקבוע משהו כללי על אוכלוסיית העולם זה יפה, אבל כדי לדבר על נושא מורכב כמו פמיניזם ולדבר על תופעה מורכבת כמו השפעה, צריך לבדוק תתי-קבוצות. אולי יש השפעה גדולה על הדור הצעיר ולא על הדור המבוגר, אולי נשים מושפעות יותר מגברים? או שאולי סלבריטאיות מעוררות סלידה בקרב אנשים שפמיניזם לא דיבר אליהם אף פעם. אולי כל ההשערות שלי הן שטויות. אבל אי אפשר לדעת כי אין לנו את פירוט המחקר והתוצאות שלו.

אבל בואו נגיד שהתוצאות האלו נכונות לחלוטין ומשקפות את התפיסה הרווחת ברחבי העולם בקרב כולם וכולן, וסלבריטאיות שמדברות על פמיניזם גורמות לאנשים פחות להתעניין בפמיניזם. אני חייבת לשאול – אז מה?

מועצת הפמיניסטיות

זה לא שהתנועה הפמיניסטית היא גוף אחד ואחיד ששכר חברת יח״צ לעשות קמפיין ועכשיו אנחנו בודקות מה יותר יעיל. ואם אסטרטגיה אחת לא עובדת מיד נעבור לאסטרטגיה אחרת. כלומר זה לא שעכשיו מועצת הפמיניסטיות תתכנס ותגיד – שומעת ביונסה? אנחנו ממש מודות לך על העזרה שלך עד כה, אבל החלטנו ללכת על כיוון אחר. אנחנו מאוד מעריכות את הזמן שלך ושומרות לעצמנו את הזכות לפנות אלייך בעתיד אם נמצא משהו שיתאים לכישורים שלך.

כי בסופו של דבר, הפמיניזם הוא של אדל לא פחות מאשר שהוא של קתרין מקינון או מרב מיכאלי, ואין לאף אחת זכות להגיד למישהי אחרת להתעסק בו יותר או פחות. אם רנה זלוויגר רוצה לכתוב מאמר פמיניסטי על יחס סקסיסטי שהיא עברה כי ככה היא מתמודדת עם מה שקרה או כי ככה היא רוצה לנסות להשפיע על העולם – זכותה המלאה. אפילו - טוב שכך. הלוואי שכל אחת תמצא את הדרך שלה להתחבר לפמיניזם.

מעבר לזה, ממש נמאס מאנשים שכל הזמן מייעצים מה התנועה הפמיניסטית צריכה לעשות כדי שהרעיונות שלה יתקבלו. אם היינו עסוקות במה יגרום לאנשים לאהוב את התנועה הפמיניסטית, או בגרסה הישראלית הידועה ״אתן מעוררות אנטגוניזם״, כנראה שעדיין היינו במטבח מבשלות או כורעות על ארבע ונושכות כף עץ בזמן שהיינו יולדות את הילד ה-12 שלנו, כשבאותו הזמן שהבעלים שלנו היו אונסים נשים בזנות (כי מין איתנו היה רק לצורך רבייה).

הלגיטימציה של התנועה הפמיניסטית לא מגיעה מכך שאנשים חושבים שאנחנו נשים חביבות וחייכניות ולכן עושים לנו טובה שהם מקשיבים לנו. אחר-כך הם עוד יצפו שנגיד תודה שניתנה לנו זכות ההצבעה בזמן שהם מלטפים לנו את הראש וחופנים לנו את הטוסיק. לא, הזכויות שלנו מגיעות לנו בלי קשר לכמה אנחנו באות לאנשים בטוב. במקום לייעץ לנו איך לנהל את המאבק שלנו, תחשבו למה אתם דורשים שנשים יהיו נעימות לכם בעין ובאוזן לפני שאתם מוכנים להקשיב להם. (התשובה – ׳זה לטובתכן׳ היא לא התשובה הנכונה. נסו שוב).

אי אפשר להתחמק מהתחושה שהיחס השלילי למפורסמות שעוסקות בפמיניזם מגיע גם הוא - ממיזוגניה. (הפתעה!). נכון, יש לנו רתיעה כללית מידוענים שעוסקים בכל סוגיה חברתית כלשהיא כי אנחנו אוהבים את הסלבס שלנו יפים, מפולשים, מחייכים למצלמות ומתלבשים יפה. אנחנו מעריצים אותם אבל בסוף הם מוצר שאנחנו קונים. וכשהם חורגים מתפקיד המוצר אנחנו מחזירים להם באי-אמון עמוק ביכולתם להיות מומחים בנושאים אחרים.

לא צריך דוקטורט בשביל להבין פמיניזם

אבל הסיפור הפמיניסטי הוא שונה. להבדיל מנושאים חברתיים אחרים, אין צורך להיות מומחית כדי להיות פמיניסטית. כשמילה קוניס כתבה מאמר על היחס הסקסיסטי שהיא קיבלה מהוליווד, היא לא הייתה צריכה דוקטורט במגדר או עשרות שנים של התנדבות במקלט של נשים מוכות כדי להבין מה היא חוותה, להאיר על הבעיות בתעשייה ולהציב חזון לשינוי.

מילה קוניס (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)
השכלה עוזרת, אבל לא הכרחית | צילום: Kevin Winter, GettyImages IL

השכלה עוזרת, אבל היא לא הכרחית. בסוף, הפמיניזם מורכב מחוויות החיים של כל הנשים, כן גם של המפורסמות מבינהן. לכן, חוסר אמון באמירות הפמיניסטיות שלהן הוא חוסר אמון בתפיסת המציאות כפי שהן חוות אותה. אנחנו מכירות מקרוב את הניסיון להראות שכל אשה היא לא אמינה ואפילו משוגעת, בין אם כשהיא מדברת על תקיפה מינית, דורשת הטבות כלכליות בעבודה או מנסה לצאת ללימודים במקום להתחתן בגיל צעיר.

מעבר לזה, ובמיוחד מנשים, לא מצופה לחרוג מהתפקיד שלהן. אנחנו צריכות להיות אימהות, מיניות ולעבוד - וזהו. בגלל זה, אין לי ספק ששום מחקר לא יראה שסלבריטאית היא לא אמינה אם היא תדבר על אימהות, כי אימהות היא זה חלק מהתפקיד הנשי. תראו איזה יופי קיבלנו את בר רפאלי כאמא. אפילו חן טל זכתה לפרגון כשהפכה לאמא, ועוד פמיניסטית. אבל כניסה לעולם אחר, מקצועי, זה כבר יותר מדי.

החשד כלפי הסלבריטאיות הפמיניסטיות כנראה קשור גם לתפיסה של מה היא פמיניסטית. בתפיסה - ממורמרת עם שיערות בבית שחי ושיער ראש קצוץ. לא בדיוק ג׳יג׳י חדיד (למרות שאין שום בעיה עם שיער בבית שחי ושיער ראש קצוץ). השבירה של ההפרדות האלה כנראה מפוצצת לאנשים את הראש, והם מחזירים לנשים באמירה – את שקרנית. או – את לא פמיניסטית אמיתית.

כי בסוף נשים סלבריטאיות הן מוצר פעמיים. גם כסלבריטאיות כמו גברים סלבריטאים, וגם כנשים כמו כל הנשים. כמות הסיפורים שצפה מחדש על שחקניות שעוברות תקיפה מינית אמיתית בזמן צילומים של סרטים כמו של גילה אלמגור ומריה שניידר, מראה עד כמה השילוב הזה הוא נוכח וקשה.

הניו יורק טיימס העלו אפליקציה שמראה כמה הם השתמשו במילה מסוימת בכתבות שלהם ב-150 השנים האחרונות. כשמכניסים את המילה ״פמיניזם״ מגלים שבשנים האחרונות הייתה קפיצה מאוד גדולה בשימוש בה. זו תוצאה ישירה של מאבק של הרבה מאוד נשים להציף סוגיות פמיניסטיות על סדר היום, כמו תקיפות מיניות, שכר, תנאי עבודה, גזענות כלפי נשים, טרנסג׳נדרים ועוד.

רנה זלווגר  (צילום: Splashnews, splash news)
גם רנה זלווגר יכולה לדבר על פמיניזם | צילום: Splashnews, splash news

כל אלה, כולל האמירות של הסלבס, הופכים להיות חלק מהסיפור הפמיניסטי כולו. בסיפור הזה כל אחת לוקחת חלק לפי בחירתה. האקדמאיות מייצרות מחקרים וידע, פעילות השטח מסייעות לנשים ואוספות סיפורים, הפרלמנטריות מחוקקות חוקים כדי לייצר שינוי, עיתונאיות מייצרות שיח ציבורי, נשים מעצימות את עצמן ואת הסביבה שלהן. והמפורסמות? הן מנגישות, הופכות למודל לחיקוי עבור נערות ונשים, ומראות לנו איך אפילו במקום הכי נוצץ בעולם, נדרש שינוי ביחס לנשים.