הכל התחיל אצלי מהרצון להיות מאושרת, מקובלת. רציתי שיהיו סביבי הרבה חברים. רציתי להקרין ביטחון עצמי ויצא לי הפוך. לא הייתי מאושרת, הביטחון שלי התרסק ונטפתי שנאה עצמית. וככה במשך שלושים שנה ניסיתי לקבל את עצמי, ללמוד לאהוב אותי. להצליח לעמוד מול המראה, להסתכל ולחייך. רציתי להיות כל אחת אחרת רק לא אני.
אם היינו נפגשים לפני כמה שנים, הייתי מציגה את עצמי כמיטל האנורקסית. כן, לפני 17 שנים הפכתי להיות החברה הכי טובה של המחלה הארורה הזו. והיא הרבה מעבר לרזון. היא פוגעת בגוף ובנפש. זו מחלה שיצרה סביבי בועה שניתקה את הצורך בכולם – חוץ ממנה. פיתחתי מן התמכרות לתחושה העילאית של רעב שמכווץ את הבטן, לאשליה שאני שולטת בתחושות שלי.
לאט לאט התנתקתי מכל מי שסבב אותי, גם מי שבאמת אהב אותי. איבדתי אמון באנשים, לא באמת האמנתי שמישהו יכול לאהוב אותי חוץ מהמחלה. הגוף שלי הסתתר תחת מלא בגדים גדולים כדי שלא יראו את הכיעור או השומן שחשבתי שיש בי. גם לא יצאתי יותר מדי מהבית כדי לא להיתקל באנשים אחרים ובטח לא הייתי מוכנה שמישהו יגע בי.
גם השלב בחיים שכולם סביבי התקדמו ואני נשארתי לדרוך במקום הגיע. אני הייתי קבורה עמוק בתוך הבועה קרוב לעשר שנים וחשבתי שאני מאושרת. זה המקום הכי נמוך שאדם יכול להגיע אליו ואני הייתי שם, הכי עצובה שאפשר.
ולא הרסתי רק את החיים שלי, אלא של המשפחה שלי. דווקא את האנשים הכי יקרים לי העברתי גיהינום עם האשפוזים החוזרים. לא משנה כמה היא ניסו להציל אותי, אני שיחקתי את המשחק וחשבתי שאני חכמה. ההגנה על המחלה הייתה מעל הכל. אז שיקרתי לפעמים.
"הייתי כל כך צמאה לתחושה שמישהו יאהב אותי"
זה התחיל מלהגיד שאכלתי למרות שזרקתי את האוכל. זה המשיך כשביקשתי לאכול בחדר שלי לבד – אבל לא נגעתי בצלחת. זה הגיע לרמות שהייתי מפרידה בין החלבון לחלמון בביצה וזורקת אותו לפח. כולם קיבלו את ההרגשה שאני עושה את מה שהם אומרים לי אבל ידעתי שאני לא באמת עומדת להשתנות. מבחינתי, המשכתי להרעיב את עצמי.
אבל השנאה העצמית לא רק הרסה למשפחה שלי, היא גם הכניסה אותי למערכת יחסים רעה. אני הייתי כל כך צמאה לתחושה שמישהו יאהב אותי אז פחדתי לעזוב גם כשהיה רע. לא חשבתי שמישהו מסוגל חוץ ממנו. אבל כשקיבלתי את האומץ לקום וללכת, שחררתי גם אותו וגם את החברה שלי – המחלה.
גם כשהרופאים הרימו ידיים, ההורים לא קיבלו את האפשרות שלא אבריא. שרדתי לאט ומיום ליום. נשמתי והרגשתי מתה מבפנים. רציתי להיעלם רק כדי שאני ומי שאני אוהבת יפסיקו לסבול. רק כשגרמתי לאבא שלי לבכות, הבנתי באמת שאני חייבת להשתנות.
כדי להחלים, התחלתי בתהליך של אימון אישי ואף אחד לא ליטף אותי שם. ראיתי את המציאות שלא הסכמתי לראות עד היום. בכיתי ולא מרחמים עצמיים כשאמרו לי "יש בך הכל וכלום לא מנוצל". והבנתי שרק אני יכולה להציל אותי מעצמי. והדרך לא הייתה קלה. היו שם משברים והתמודדויות. היו רגעים שכמעט ונפלתי בחזרה אל אותה בועת האנורקסיה. אבל המשברים חיזקו וההצלחות הקטנות היו מופלאות. יום אחד הבנתי שזה בסדר להיות מי שאני, שהכאב מותר, שניסוי וטעייה הם חלק משוב מהחיים כל עוד לא מוצאים נחמה ברחמים עצמיים.
כל חיי ההפרעה הייתה הסוד האישי שלי, מעטים נחשפו אליו. גם הקרובים אליי ידעו חלקים או לא ידעו בכלל. רק לקראת סיום העשור השלישי של חיי, קיבלתי את האומץ לכתוב ולחשוף את כל מה שנשמר אצלי כל כך הרבה זמן. זה הסיפור של החיים שלי והסוד הכי גדול שלי. אבל אני רוצה לעזור לאנשים, לנשים שנמצאות במצב של שנאה עצמית שמובילה אותן בסוף להפרעות אכילה. אז אני רוצה להגיע לכמה שיותר, לשנות את הדעות ולעזור למי שזקוקה לתמיכה.
"הצלחתי ללכת לים ולהתמודד עם הגוף שלי"
החברה שלנו לא מודעת מספיק לכמה המחלה הזו נפוצה, במיוחד בימים שהתחרות בינינו כל כך גדולה. והן הרסניות עד מוות. וגם אם הגוף ניצל, לפעמים הנפש לא מצליחה להחלים. ולי לקח לא מעט זמן לדבר על מה שעברתי. זה אולי אירועים שקרו לאחרונה ומחשבות על מה עשיתי בחיים ומי אני רוצה להיות.
היום חזרתי לחייך. החיוך שלי אמיתי ולא היה קל להשיג אותו. גם חזרתי לטפח את עצמי. הצלחתי ללכת לים ולהתמודד עם הגוף שלי. הסכמתי להצטלם. זה דברים קטנים וטבעיים שנעלמו מהחיים שלי בעקבות המחלה. לבסוף גם הגיע הרגע שהצלחתי להביט במראה ולחייך. להגיד בקול רם שאני אוהבת את מי שאני. אני רק רוצה שתצליחו לקבל ולאהוב את עצמכן. ואני יודעת שלמילים של אחרים יש כוח עצום עלינו.
היום אני מבינה שאני רוצה ויכולה לעזור למי שהייתה במצב שלי. זו עם השנאה העצמית שיכולה להוביל להפרעות אכילה בסוף.