שושבינה בשמלה חדשה מתיישבת על כיור לבן בוהק ומתחילה לשלשל לתוכו, שושבינה שנייה מקיאה אל תוך האסלה; הכלה רצה ברחוב כדי למצוא שירותים ציבוריים, אך לא מתאפקת. היא מתיישבת באמצע הכביש ופשוט משחררת, כשהשמלה התפוחה מסתירה את כל מה שקורה תחתיה. הסצנה ההיסטרית הזו מהסרט "מסיבת רווקות", לא הופיעה בתסריט המקורי. אבל איכשהו הפכה למה שמבדל אותה מעוד קומדיה זמנית. ואפשר להבין למה.
הומור הפיפי-קקי הוא ז'אנר קולנועי ותיק, והאמת - גם מאוד מצחיק. באחד הראיונות של הקומיקאי לואי סי.קיי הוא מפרק את בדיחות הפלוצים ומנסה להסביר את סוד קסמם. "הפלוץ יוצא מהתחת שלך, הוא מריח כמו קקי (כי הוא בילה לידו זמן מה) והוא עושה רעש של חצוצרה כשהוא יוצא. מה לא מצחיק בזה? אתה לא צריך להיות חכם כדי לצחוק מפלוצים, אבל אתה צריך להיות טיפש כדי לא לצחוק מהם". כל זה נכון רק שסי.קיי השמיט פרט אחד בניתוח הזה שלו: סוג ההומור הזה שמור לבנים בלבד.
הקקי הוא אחת מדמויות המשנה החשובות בקומדיות בניינטיז: הארי משלשל לתוך אסלה תקולה בבית עשירים ("טיפשים בלי הפסקה"), פינץ', המוכר כ"מחרבן-ביתי", שותה משלשלים ופורק בשירותי הבנות ("אמריקן פאי") ובסרט "דוגמה" מפלצת ענקית של קקי יוצאת מהשירותים. אבל נשים וקקי? אין סיכוי. נשים לא עושות קקי.
הדימוי הזה של "אישה צריכה להיות נקייה" בקולנוע זולג כמובן מהמסך אל החיים עצמם. לא רק שנשים רבות נמנעות לצחוק או לדבר על הנושא, רבות מהן ממש מתביישות בצורך להתפנות, כאילו שהפרחה של נפיחה לאוויר חמורה כמעט כמו ביצוע פשע לעיניי עדים. עבורן, מספיק שבן הזוג יצפה בטלוויזיה בסלון, או שהחברה הטובה תחלוק איתן חדר בבית מלון – כדי שיגזרו על עצמן התאפקות ממושכת, של ימים ואפילו שבועות. כל עוד מישהו בסביבה - צריך לסתום לאמא טבע את הפה.
"קישוט יפה עם חמוקיים מושלמים"
מיכל (כל השמות בכתבה בדויים) הכירה בחור נחמד דרך הפייסבוק. הדייט הראשון היה מוצלח, והם קבעו דייט שני אצלו בדירה. רק שאחרי ארוחת ערב לאור נרות וטייק אוואי אסייאתי, הפרפרים בבטן הפכו דקירות נוראיות. "הייתי אמורה להיראות סקסית או חמודה אבל התפתלתי מכאבים", היא מספרת. "בשלב מסוים פשוט קמתי ואמרתי לו שאני חייבת לרוץ. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר, לצאת לבירה, וזה רק עוד יותר עצבן אותי. יצאתי כמו משוגעת מהבית שלו וטסתי הביתה לשירותים. הוא לא התקשר אלי יותר וזה מבאס אותי עד היום".
אם למיכל היה לאן לברוח, לירז הפכה להיות השבויה של החופשה הרומנטית שלה, או יותר נכון, של עצירות ממושכת. "לא רציתי שהוא יראה שאני הרבה זמן בשירותים, אז בבקרים קמתי מוקדם במכוון, כדי לנסות ללכת לשירותים ולחרבן בזמן שהוא ישן". אבל לא רק את השינה הקקי הרס לה, אלא גם את חיי המין. "זה פגע לי גם בהנאה מסקס כי כל הזמן פחדתי שאני בטעות אפליץ תוך כדי בגלל העצירות, אז הייתי עסוקה רוב הזמן בקשב לבטן ולאגן שלי, לוודא שהם לא עושים לי פדיחות".
אך גם הרחק מעולם הדייטינג (שבינינו, מבוסס בעיקר על שקרים לבנים וטיוח האישיות שלנו) קקי עדיין מככב בראש רשימת הדברים שנשים נאלצות להסתיר, בנוסף לשיערות, החרמנות והגרפסים. ואלוהים, כמה זה מתיש. "ברור שנשים מתביישות בקקי שלהן", מסבירה הפרשנית הפמיניסטית של mako נשים, נגה כהן. "אין הוכחה גדולה יותר מקקי, לכך שהגוף שלנו ארצי, חומרי ואנושי. בתור נשים אנחנו לומדות שהגוף שלנו צריך להיות משהו נעלה. מן קישוט יפה עם חמוקיים מושלמים וכלי טבעי ליצרית חיים או פות ליצירת אורגזמה עבור גברים".
אבל לא רק חיי האהבה שלנו נחנקים מעוצמת הנפיחות והשלשולים. גם דניאלה, שחולקת דירה עם שותפים, הפכה לפנומנית של תירוצים. "בכל פעם שאני צריכה להשתמש בשירותים יותר משלוש דקות, אני ממלמלת שקיבלתי מחזור ואיזה מסובך זה טמפונים. למזלי אין להם מושג באנטומיה נשית, אז הם בטוחים שבאמת לוקח חצי שעה להחליף טמפון".
מבוכה מאנשים שאנחנו מכירים, עוד איכשהו אפשר להצדיק. אבל בשביל נטע, גם אנשים זרים הם נטל בכל מה שקשור לפעילויות מעיים. מבחינתה, גם שירותים ציבוריים במקום העבודה, בבר או בקולנוע הם לא אופציה ריאלית וכשעברה לגור עם בן הזוג המצב אפילו החמיר. "התאפקתי משהו כמו שמונה ימים כי לא הייתי לבד בבית, אפילו לא הרגשתי צורך ללכת לשירותים. כאילו משהו נחסם אצלי", היא מספרת.
"שלא ידעו שאנחנו לא נשיות"
המציאות מסריחה, ליטרלי. כי בדיוק כמו שחונכנו להתבייש בשומן, בהפרשות הווגינליות שלנו ומחזור בפרט, בשער הגוף שלנו, בעיגולי הזיעה שמכתימים את החולצה ביום לוהט ובסימני מתיחה שמבצבצים מבעד לתחתוני הביקיני, נראה שאין סיבה שלא יצפו מאיתנו להסתיר עסק שנתפש כמלוכלך ועדיף להצניע. החיים תחת תכתיבי השלמות לא מוכנים לקבל מציאות שהתחת שלנו מפריח לאוויר פרפר ורוד או פלוץ של נצנצים לכל היותר. אבל קקי? זה גובל בפיגוע התאבדות של המוח.
והאמת, אי אפשר לבוא אלינו בטענות על הבושה שסובבת סביב קקי. בפרסומות המחזור שלנו כחול, נקי וידידותי. כמעט עושה חשק להתקלח איתו. בפרסומות לדאודורנט אנחנו רעננות, כאילו שמאתיים אחוזי הלחות לא חונקים אותנו יד ביד עם ברזלי חזייה. אצל הגברים זה מצחיק להפליץ, וזה בסדר להיות מסריח ולהוריד את החולצה המיוזעת בפומבי. כי בנים הם בנים. והם מסריחים ומגעילים. בדיוק כמו שהם חרמנים. או דושים. להם מותר.
"הקקי, כמו גם המחזור, חצ'קונים והשמנה, מערערים על התפיסה הזו ולכן אנחנו מסתירות אותם", מוסיפה כהן. "כדי שלא ידעו שאנחנו בעצם לא באמת 'נשיות'. ככה אנחנו גם משמרות את ההתייחסות לגוף שלנו כאל דבר ציבורי - מראות לכולם את החלקים שהם רוצים ולשפוט, ועושות את מה שצריך מאחורי הקלעים בחשש ובסתר, כדי שלא יראו שהכל זה סתם הצגה".