גדלתי במשפחה נורמטיבית ביישוב עם אווירה קהילתית, עוטפת ונעימה. כמו כל הילדות גם אני חלמתי על חתונה, אהבה, זוגיות ומשפחה. את בעלי הכרתי בגיל 20 בתקופה שבה למדתי במכללה. זה היה השידוך הראשון שלי, לא הייתי בזוגיות קודם לכן. הייתי מאושרת, הרגשתי שכל העולם פרוש לפניי והתרגשתי לקראת ההמשך. התחתנו כשהייתי בת 21. את הקנאה המתמדת שלו תירצתי בכך שהוא אוהב אותי, שאכפת לו ממני. הוא אמר שאין לי ממה להיבהל, זה טבעי שהאמון בינינו ייבנה לאט, הרי אם אני באמת נאמנה הוא יראה את זה.
הנורה האדומה הראשונה נדלקה לי ממש אחרי שהתחתנו. חברים מהיישוב של ההורים שלי רצו להשתתף בשמחת החתונה ולערוך לנו מסיבת שבע ברכות. ההתרגשות הייתה גדולה, ראיתי איך כולם משקיעים לכבודנו. רגע לפני שהיינו אמורים לצאת למסיבה, אחד מהמארגנים התקשר כדי לשאול מתי נגיע כי כולם מחכים לשמוח איתנו. בעלי שמע שאני מדברת עם גבר בטלפון והוא איבד את העשתונות. הוא צעק והתעצבן, והחליט שאנחנו לא הולכים לשבע הברכות בטענה שזה לא ראוי להגיע לאירוע שאין בו צניעות ויראת שמיים. כל כך התביישתי, כולם חיכו לנו, כולם התאמצו כל כך לכבודנו לשווא.
"לא העזתי לצאת לתלות כביסה בלי האישור שלו"
בהתחלה הקנאה הייתה באה לידי ביטוי במינונים נמוכים יחסית. זה התחיל מזה שהוא היה נלחץ משיחות טלפון שלי עם גברים מהמשפחה שלי. לא ידעתי איך להתייחס לזה. בהתחלה חשבתי שאולי הוא צודק, הרי הוא מבוגר ממני בכמה שנים, הוא ראה קצת יותר עולם ממני ואולי שווה להקשיב לו. המצב החמיר כשהוא החליט שהוא מחזיק רשימה קבועה של אנשי הקשר שלי כדי לעקוב אחר השיחות שלי. פעם אחת הוא לא נתן לי לצאת מהבית ושבר לי את הטלפון מרוב עצבים. הוא טען שהוא עושה הכל כדי להציל אותי מכל מיני טיפוסים. בשלב הזה לא האמנתי לו אבל הבלגתי, הייתי בהיריון ולא רציתי ליצור מהומה.
התקופה הכי קשה בנישואים שלנו הייתה כשעברנו לגור בגבעה מרוחקת. שנינו ידענו שלא משנה כמה אני אצעק, אף אחד לא ישמע אותי. בהתחלה ניסיתי להסביר לו שהקנאה שלו לא הגיונית, אבל זה היה שיח חרשים. למדתי להתרגל לחשדנות המטורפת שאחזה בו באופן קבוע. פחדתי לקום לשירותים בלילות כי בבוקר הוא היה טוען שהוא שמע אותי מדברת עם מישהו. השארתי את החלונות סגורים כשהוא לא היה בבית, אחרת הוא היה חושב שמישהו היה איתי במהלך היום והברחתי אותו החוצה מהחלונות הפתוחים. לא העזתי לצאת מהבית לתלות כביסה בלי האישור שלו. הלכתי על שברי ביצים ועשיתי הכל כדי לא להכעיס אותו.
"השכן דפק בדלת ואמר שאם לא נרגע הוא יקרא למשטרה"
כשילדתי את ביתי הבכורה עברנו לגור ביישוב ליד ההורים שלי, אבל כבר הייתי מנותקת לגמרי מהמשפחה. הוא הבהיר לי שזה הוא או הם ואסר עליי להודיע להורים שלי על הלידה. האובססיה שלו לשליטה התבטאה גם בטיפול בביתנו. המחשבה שאני מניקה אותה ושהוא לא שולט בזמני הארוחות שלה הטריפה אותו.
ערב אחד, כשכבר הייתי בהיריון עם הילד השני שלנו, הוא חזר מהעבודה אחוז שגעון והחליט שהוא לוקח את הילדה והולך. ניסיתי להתנגד אבל הוא איים עליי עם אלה ואמר שאם אני אנסה לעצור אותו הוא יכה בי, וכשאתעורר הוא כבר יהיה רחוק. לא וויתרתי והמשכתי להיאבק בו. הוא תלש את המטפחת מהראש שלי ואמר לי שאני לא ראויה לה. צעקתי "הצילו" בקולי קולות, השכן דפק בדלת ואמר שאם לא נרגע הוא יקרא למשטרה. עמדתי מולו עם שיער חשוף, אדומה ונפוחה מבכי, הרגשתי מושפלת. בעלי מיד ברח וכשהשוטרים הגיעו והפצירו בי להתפנות מהבית, חיפיתי עליו והתעקשתי להישאר. החל מאותה תקרית נציגת הרווחה הייתה בקשר איתנו באופן קבוע.
האלימות התגברה ככל שההיריון התקדם, האיומים שלו לפגוע בי באופן פיזי התממשו. פיספסתי הרבה בדיקות רפואיות כי התביישתי בחבורות הכחולות שכיסו את גופי. כשבכיתי מרוב תסכול, קושי וכאב על המצב שאני כלואה בו, הוא אמר לי שאם לא ארגע הוא יחטיף לי סטירה, לא הצלחתי להירגע.
"עתיד ילדיי עומד לנגד עיניי"
כשהבת שלי גדלה קצת והתחילה להבין מה קורה, החלטתי שאני לא מסוגלת להמשיך וביקשתי מנציגת הרווחה שתעזור לי להגיע למקלט. כל כך רציתי לברוח אבל פחדתי לעשות את זה מולו. כשאמרתי לו שאני לא מסוגלת יותר הוא הבטיח ללכת לטיפול, שהוא כמובן לא התמיד בו. לבסוף אזרתי אומץ, עשיתי את הצעד, והגעתי יחד עם ילדיי למקלט של עמותת "בת מלך".
החיים במקלט הפיחו בי תקווה. כל יום שעבר ללא הנוכחות שלו והפחד ממנו הביאו אותי להבנה שאני יכולה לחיות חיים חדשים. ככל שעבר הזמן הרמתי את הראש קצת יותר והבנתי שאני שווה משהו, שיש לי מה לתת לעולם הזה.
כיום אני בת 33 ואני חיה חיים עצמאיים מחוץ למקלט. ההתנהלות כאם חד הורית לא פשוטה בכלל, אני עושה הכל לבד וכרגע הוא עדיין לא מוכן לתת לי גט. למרות ואולי בגלל כל הקושי, אני יודעת שאין דרך אחרת. עתיד ילדיי עומד לנגד עיניי. הם דור ההמשך ואני חייבת להציל אותם. הבן שלי לא יהיה במקום שלו והבת שלי לא תהיה במקום שלי. אני שוברת את קשר השתיקה כדי לעצור את רצף האלימות.
הכותבת היא מ', אם לארבעה ששהתה במקלט של עמותת בת-מלך המספקת תמיכה לנשים נפגעות אלימות מהמגזר הדתי והחרדי. 1-800-292-333
אם גם את סובלת מאלימות במשפחה, אנא פני לאחד מהגורמים הבאים
מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית
טלפון: 1202
ער"ן – עזרה נפשית בטלפון
טלפון: 1201
קו חרום לנפגעי אלימות במשפחה
טלפון: 1-800-220-000
מרכז סיוע לנשים דתיות
טלפון: 02-6555745, 02-6555744
קו סיוע לנשים מוכות של ויצ"ו (פועל 24 שעות ביממה)
טלפון: 1-800-39-39-04
נעמ"ת – המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה
טלפון: 3090* מכל טלפון סלולרי
עמותת ל"א ללחימה באלימות נגד נשים מפעילה קו חירום לנשים מוכות הפועל 24 שעות ביממה
טלפון: 1-800-353-300
קש"ב – קו שירות לנשים במצוקה
טלפון: 09-7747760, 09-7412858
קו סיוע לנשים ערביות
טלפון: 04-6566813
קו סיוע באמהרית
טלפון: 1-800-220-230