אנחנו נמצאות בעיצומו של עוד גל עדויות של נשים על פגיעות מיניות, נשים שלאחר שנים אזרו עוז, ובחרו לחשוף את העובדה שנפגעו מינית. כמו במקרים קודמים, גם הפעם התחיל גל העדויות בעקבות חשיפה מתוקשרת במיוחד אודות מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין שניצל את כוחו ומעמדו כדי לפגוע בשחקניות רבות בהוליווד.
פרסום העדויות פתח את סכר השתיקה שאיפשר לויינשטיין להמשיך במעשיו באין מפריע, וסלל את הדרך לשורה של נשים וגברים לספר בפומבי על הפגיעות שחוו, ואף לחשוף את שמות הפוגעים. בניסיון לתמוך בנפגעות, קראה השחקנית אליסיה מילאנו לנשים לשתף את ההאשטאג #MeToo (#גםאני) כדי להראות עד כמה נפוצות ההטרדות והתקיפות המיניות. ואכן, תוך מספר ימים מיליוני נשים וגברים ברחבי העולם לקחו חלק במה שהפך להיות קמפיין מתוקשר שמסרב לגווע.
המשותף לרבות מהנשים שנחשפו בגל הנוכחי, ובמיוחד למי שסיפוריהן פורסמו בכלי התקשורת, הוא שהן ו/או הפוגעים שלהן מפורסמים. כבר כמה שבועות שעוד ועוד שחקניות, מוזיקאיות, עיתונאיות ונבחרות ציבור מספרות את סיפוריהן, משתחררות מכבלי האשמה המשתקים ואומרות - עד כאן.
וכך, לצד הביקורת הרבה שאנחנו רגילות כבר לשמוע כשנשים "מעיזות" לשבור את קשר השתיקה, אנחנו עדות גם לשינוי בשיח הציבורי: יותר ויותר גברים לקחו חלק בקמפיין והתייחסו לנושא, חלקם אף הודו בכך שהטרידו או פגעו מינית בעבר ואף הביעו חרטה. מערכות עיתונים התגייסו לכתוב על הנושא ולפרסם ניירות עמדה המגבים את הנשים ויוצאים נגד הפוגעים. למרות הציניות, השיפוטיות והביקורת, אין ספק שהנשים האמיצות שנחשפו עכשיו – לא לבד.
אבל הסערה התקשורתית הזו לא רלוונטית רק לנשים מפורסמות. היא מעוררת זיכרונות ישנים בקרב נשים רבות שנפגעו מינית וניסו לשכוח, נשים שמזהות את עצמן במבול הסיפורים. הן, או יותר נכון אנחנו, נזכרות פתאום במקרים שקרו לנו, במשפטים שנזרקו לעברנו, בתחושת הבחילה והתסכול שחשנו במקומות שהיו אמורים להיות בטוחים עבורנו. אנחנו יודעות כבר בלי צל של ספק שכן, גם אנחנו.
ועם זאת, בשונה מרוב הנשים שסיפוריהן היו בכותרות, רבות מאיתנו לא נפגעו על ידי אישיות ציבורית מוכרת. מי שפגעו בנו היו בני זוג, חברים, עמיתים בלימודים או בעבודה, הורים, קרובי משפחה, שכנים, נותני שירות; אנשים "רגילים" שלא באמת מעניינים אף אחד. כך, בתוך כל הסערה הזאת, אנו עלולות למצוא את עצמנו דווקא לבד – מתמודדות עם ההצפה של הסיפור הפרטי שלנו, מבלי שנזכה להפנות אצבע מאשימה לפוגע, ומבלי שנזכה להכרה ולתמיכה שכל כך נחוצות כדי להתמודד עם השלכות הפגיעה.
"בשבועות האחרונים הסערה הציבורית מתבטאת בעלייה בכמות הפניות אל קווי החירום של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית"
אני מעריכה מאוד את הנשים שבחרו לחשוף את סיפוריהן בתקשורת. הנשים האמיצות הללו, שמודעות לכוח שיש בידיהן, רותמות אותו לטובת כולנו ומקריבות את הפרטיות שלהן כדי שנורמות המעוותות של החברה שלנו ישתנו. ויחד עם זאת, אני יודעת (כמו שתיארה גם אושרת קוטלר בזמן אמת) עד כמה החשיפה יכולה להיות קשה ואילו מחירים היא עלולה לגבות. בלי כלים והכנה, החיבוק התקשורתי עלול להפוך לחיבוק דוב, שבסופו של יום יכול להזיק לא פחות מאשר להועיל.
כל אישה בוחרת את הדרך המתאימה לה כדי להתמודד עם הפגיעה. חלק יבחרו לספר לנשים הקרובות לליבן, חלק יחליטו להיחשף ברשתות החברתיות, חלק יבחרו להגיש תלונה במשטרה וחלק יעדיפו להמשיך ולשתוק, מאימת הפוגע וההשלכות הקשות של חשיפת הפגיעה. עבור כולן, מרכזי הסיוע מהווים כתובת לתמיכה וליווי. בקווי הסיוע, שהפניה אליהם היא אנונימית, ניתן לקבל מענה לא שיפוטי, בגובה העיניים ובלי דרישות.
יש נשים שפונות לקו הסיוע בשביל לשבור את הסוד ולספר, לפעמים לראשונה בחייהן, על הפגיעה. אחרות מתקשרות להתייעץ לגבי האפשרויות העומדות בפניהן, בין אם בהליך הפלילי או האזרחי, או מבקשות את הליווי של מרכזי הסיוע להגשת התלונה. יש נשים שמתקשרות כדי להתייעץ לאחר ששמעו את סיפורה של אישה אחרת, או בעלות תפקיד שנדרשות לטפל במקרה של אלימות מינית שזה עתה הובא לידיעתן. גם ההצפה התקשורתית יכולה להיות טריגר שמוביל לפניה אל מרכזי הסיוע, ובאמת בשבועות האחרונים הסערה הציבורית מתבטאת גם בעלייה בכמות הפניות אל קווי החירום.
בין אם האישה שנפגעה מפורסמת או לא ובין אם הפוגע מפורסם או לא, בין אם הסיפור ידוע או לכל או סוד כמוס - מרכזי הסיוע הוקמו כדי לוודא שאף אישה לא תישאר לבד להתמודד עם סיפור הפגיעה שלה.
ניתן לפנות אל מרכזי הסיוע במספר 1202. הפניות אנונימיות, ואתן לא לבד.