כשהגיעה למשקל של 113 ק"ג ולבשה בגדים במידה 56, החליטה ברנט קלרק הבריטית לעבור ניתוח לקיצור קיבה במטרה להיפטר מהמשקל העודף. בטור אישי וחושפני שכתבה ל"דיילי מייל" היא מספרת בגילוי לב איך ההתמכרות שלה לממתקים פשוט שינתה צורה – וכיצד היא עברה מנשנוש לשתיית חטיפים מחוממים. במונולוג מרגש היא מצליחה לגעת בכל מי שהתמודד אי פעם עם ענייני משקל, ומודה: "אני פשוט מרגישה כמו כישלון מהלך".
שום ניתוח לא יעצור אכילה רגשית
"אני עומדת במטבח שלי, אחרי יום עבודה, ומכינה לעצמי כוס תה. ברקע המיקרוגל מזמזם, ואני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את ה'פינג!' ולהוציא משם קערית לוהטת, שבתוכה חטיף מארס בגודל עצום שהמסתי לכדי מרק שוקולדי דביק. לא מדובר בפינוק מיוחד אחרי יום קשה, או קרייבינג חד פעמי ובלתי נשלט, אלא בשגרה יומיומית ומייסרת, שמכתיבה לי ההתמכרות שלי לממתקים – התמכרות שאפילו ניתוח לקיצור קיבה לא הצליח למתן.
עוד בערוץ הנשים:
- איך זה מרגיש, להיות אישה מכוערת?
- היפניות גילו איך להיפטר מהעיניים המלוכסנות
- זה נכון, את באמת יכולה לעשות פדיקור בבית
"לפני שמונה שנים, בגיל 41, שילמתי יותר מ-5,000 פאונד (כמעט 30 אלף ש"ח) עבור ניתוח פרטי לקיצור קיבה. למרות הכאבים העצומים וההחלמה הקשה, וחרף העובדה שירדתי יותר מ-30 ק"ג בעקבות הניתוח, פשוט לא הצלחתי לנצח את ההתמכרות שלי למתוק. שמונה שנים אחרי הניתוח, אני מבינה ומודה שיש לי בעיה אמיתית עם אוכל, כזו ששום רופא או הליך רפואי לא יכולים לפתור. הניתוח אולי מקטין את הקיבה וגורם לך לאכול פחות, אבל הוא לא גורם לך להפסיק לאכול בכל פעם שאתה כועס, עצוב או משועמם. וכשאתה מכור לאכילה רגשית, שום ניתוח לא יעצור אותך.
"הרבה יותר כיף לרסק עוגיות בבלנדר ולאכול אותן כעיסה רכה"
"כבר שנים שאני מנסה להבין מה גורם לי לאכול כך. אני יודעת שאני מרמה רק את עצמי, מבינה שאני גורמת לעצמי נזק בריאותי ומסכנת את חיי. יש לי שלושה ילדים בוגרים וארבעה נכדים אהובים, לא חסרות לי סיבות לרצות לחיות – ועדיין, אני מחבלת בבריאות שלי במו ידיי, ולא מצליחה להפסיק. במשך שנים אני אוכלת כמויות אדירות של שוקולדים, גלידות וחטיפים מתוקים, שונאת את עצמי תוך כדי ואחרי – ולא מצליחה לעצור. עוד לפני הניתוח, לא היה נדיר שאקנה אריזה משפחתית של 12 חטיפי קיט-קאט ואוכל את כולה בערב אחד. הניתוח אולי שינה את הצורה שבה אני מכניסה את כל הסוכר הזה לגוף, כי אני מוגבלת ויכולה לאכול רק מזון רך וכמעט נוזלי, אבל את ההתמכרות אי אפשר לעצור, ואני פשוט מוצאת דרכים יצירתיות לזלול.
"אחרי הניתוח ניסיתי כמובן לעבור לתזונה בריאה. התחלתי ממרקים צלולים, עברתי לאט לאט לירקות מבושלים ומעוכים – אבל די מהר הבנתי שהרבה יותר כיף לרסק עוגיות בבלנדר ולאכול אותן כעיסה רכה, או להמיס שוקולד עד שאפשר לשתות אותו, והחלפתי את הארוחות בנשנוש מתוקים לאורך היום. אמנם הצלחתי לרדת 30 ק"ג, חרף התזונה האיומה שלי אחרי הניתוח, אבל ההתמכרות שלי לא התמתנה אפילו במילימטר. אני עדיין בעודף משקל משמעותי, אין לי חשק לעשות פעילות גופנית ורק אלוהים יודע מה לחץ הדם שלי, כי פשוט אין לי אומץ לבדוק.
"לצערי, אף אחד לא דיבר איתי על ייעוץ או טיפול פסיכולוגי לפני הניתוח שעברתי, וזה פשוט חבל. לפחות עבורי, הניתוח רק החמיר את המצב. אמנם ירדתי קצת במשקל, אבל אני מרגישה כישלון מהלך, אפילו יותר ממה שהרגשתי לפני הניתוח. אסור להמשיך לתת לאנשים לעבור את הניתוח בלי הכנה וליווי נפשיים, כי זה פתרון חיצוני. מי שבאמת מכור לאכילה ימצא דרכים להמשיך לזלול גם עם קיבה מקוצרת, ולהרוס לעצמו לאט לאט את החיים".