מספר חודשים אחרי שהכרנו, בן הזוג שלי נסענו למזרח. טיילנו בלאוס על טוסטוס אדום, השמש היתה חמימה והחיים היו יפים - עד שהוא צילם אותי בבגד ים. הדרך שבה ראיתי את עצמי היתה שונה לגמרי ממה שהשתקף מהתמונה. התחת שלי היה גדול מידי, הבטן שלי מביכה והידיים שלי שמנמנות. אחרי זה כל מה שעשיתי היה להתלונן על איך שעליתי במשקל ,להיות עצובה ולהרגיש מכוערת. כשנמאס לו לשמוע אותי מתלוננת הוא אמר לי: אני לא מבין אותך, הרי אני רואה את הבטן והירכיים שלך ואוהב אותם. אז את באמת רוצה לבלות את כל הזמן הזה בלשכנע אותי שבעצם אני לא?
למה באמת? למה החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להצביע בפני הגבר שאני אוהבת על כל פגם בגוף שלי? ולמה אנחנו עושות את זה גם ביננו כנשים, מתלוננות על הבטן ועל הצלוליטיס ונאנחות בקול שאנחנו נראות נורא ואיום? התשובה הקצרה: מנגנון הגנה. והנה גם התשובה הארוכה יותר:
בחברה המערבית לאישה יש שתי ברירות: או להיות חטובה, יפה וצעירה או להודות כל הזמן שהיא לא מצליחה להיות כזאת. אם את מסתובבת בעולם עם גוף של "אישה רגילה" כדאי מאוד שתדעי לדקלם בקול רם שאת לא בסדר. המסר הזה נטמע בנו כל כך חזק שאין לנו ברירה אלא להגן על עצמנו מההשלכות שלו.
כשאנחנו יורדות על עצמנו מול בן הזוג שלנו, אנחנו מנסות לאותת לו שאנחנו רואות את הפגמים האלה ולכן הוא לא צריך לראות אותם בעצמו. כשאנחנו יורדות על עצמנו מול חברות שלנו, אנחנו יכולות להיות בטוחות שאחרי שכולנו סיכמנו שאנחנו מכוערות, אף אחת לא תעשה את זה מאחורי גבנו.
ירדתי במשקל - ועדיין הייתי אומללה
רוב שנות העשרים שלי ניהלתי מלחמה עיקשת נגד הגוף שלי כשאני מנסה להעזר בתוכניות לירידת משקל, דיאטניות של חזה עוף ושתי מנות פרי, ומדריכים עיקשים בחדר כושר כדי להגיע למצב שבו לא אצטרך לשלם את המס הזה ואהיה מאושרת. והצלחתי. ירדתי המון במשקל, רק שעדיין הייתי אומללה ועדיין שנאתי את הגוף שלי. הוא לא היה יפה מספיק, טוב מספיק. למזלי, פגשתי דיאטנית שלא מאמינה בדיאטות - והיא שינתה את חיי.
לטור הקודם של הדס: הטעויות שאנחנו נופלות בהן בדייטינג
הדבר הראשון שנטע שכנעה אותי לעשות היה להפסיק להשקל. ובאמת לקח הרבה זמן עד שהצלחתי להשתחרר מההתמכרות הזו לפידבק מיידי. בתקופה שירדתי המון במשקל, הייתי מניפה את עצמי מהמיטה ורצה ישר לעמוד על האורקל היומי הזה, והמספר הזה שהופיע לי מול העיניים כל בוקר היה ממש משפיע על איך שחשבתי על עצמי באותו יום.
אם עליתי 200 גרם הייתי מתמלאת בעצב ובהרגשה של כשלון וכל היום שלי היה נהרס. אבל המספר הזה לא סיפר לי כלום על עצמי, לא אם אני יפה היום, או מרגישה טוב, הוא אפילו לא סיפר לי אם אני בריאה או לא. כל מה שהמשקל עשה, הוא לצמצם אותי למספר.
אז הייתי צריכה ללמוד להקשיב לעצמי וללמוד להקשיב לרעב של הגוף שלי. זה אולי נראה מטופש, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של שומרי משקל והנקודות שלהם, דיאטניות והתפריטים המשוכפלים שלהן, לשמוע את הרעב הטבעי של הגוף שלי היה כמו לנסות לשמוע ציוץ של ציפור ספציפית באמצע רחוב סואן.
המוח שלי היה מלא באסור ומותר שבכלל לא היה שלי. הייתי צריכה ללמוד אם אני רעבה בבוקר או לא, מתי אני אוכלת מתוך שעמום או הרגל ואיך הגוף שלי מרגיש כשהוא באמת רעב. הייתי צריכה ללמוד להפסיק לפחד מבורקסים, להבין שדל שומן הוא לא בריא בהכרח, והכי חשוב, להחליט מהם הערכים שלפיהם אני רוצה לחיות בכל מה שקשור לאוכל, דימוי עצמי, ובריאות.
לא יודעת מה ללבוש? תחרשי
התהליך הזה היה איטי להחריד. היו עוד ימים שבהם הייתי מרגישה רע על כמה שאכלתי ואיך שאני נראית, וימים בהם ביליתי בלהסתכל על בחורות אחרות ברחוב ולנתח אותן לאיברים. האם הרגליים שלה שמנות משלי? האם הידיים שלה נראות כמו שלי? לאט לאט הימים האלו התמעטו, אבל הם לעולם לא יעלמו לגמרי.
המטרה שלי לגבי הימים האלה התחלפה. מלנסות להעלים אותם לגמרי אני מנצחת אותם כשהם באים. היום, אם אני רואה שאני מחליפה יותר מידי בגדים בבוקר, או שאני מתחילה להעיר לעצמי על חלקים בגוף שלי , אני מיד לובשת את הבגד שהרגשתי בו טוב לפני יומיים ויוצאת מהבית. ככה אני מנצחת את היום הזה, אני פשוט לא מתייחסת אליו.
מי שמחכה למונטאז' שבסיומו אני מתחברת לעצמי ומציגה גזרה חטובה, שיאכל מקל גזר. מאז שפגשתי את נטע (ואחריה את גלי, עוד דיאטנית שלא מאמינה בשנאה עצמית ופירכיות) אני עדיין לומדת. למדתי שלא כדאי שיחכו לי בארון בגדים שקטנים עלי, אלא תמיד שיהיו לי בגדים יפים שמתאימים למי שאני עכשיו. למדתי שאנשים רוצים בחברתי כי אני יפה ומצחיקה ובטוחה בעצמי, ואין לזה קשר למשקל שלי.
למדתי גם שאני ממש אוהבת לעשות פילאטיס ושאני ממש גמישה, למרות הבטן שלי. למדתי שאני לעולם לא אהיה רזה, כי זה לא המשקל הטבעי של הגוף שלי. הפסקתי להגיד לחברות שלי "רזית" כברכת שלום, אלא לומר להן שהן יפות נורא היום, והפסקתי לשנוא את עצמי.
אני כבר לא מתלוננת בפניו על הימים הרעים שלי, אלא משתמשת בו כדי לעשות אותם טובים יותר. ביום שאני שונאת את הגוף שלי, הוא מספר לי כמה הוא משמח אותו. כי היום אני מבינה שאני והגוף שלי זו חתונה קתולית, הוא לא הולך לשום מקום. הוא עוד ימשיך להשתנות, כמו שאר החלקים בחיים שלי ואני אצטרך לרדוף אחריו וללמוד את השינויים החדשים האלה. אבל זה ממש בסדר, כי היום אנחנו כבר חברים.
*תודה לנטע רשף וגלי קיכלר שלימדו אותי להקשיב לצלוליטיס שלי.
הכותבת היא הדס גרופר , עובדת סוציאלית קלינית