רבים לא יודעים שמאחורי ההצלחה הבינלאומית של אלכסה דול מסתתרת ילדות לא פשוטה וגם מאבק עם בולימיה חריפה. רק אחרי שהגיעה לסכנת חיים, היא הבינה שעליה לקבל עזרה ולהתגבר - וגם לספר כדי להעניק השראה לנעורת במצוקה.
בתכנית הבוקר שאלה נסלי ברדה את דול על השנים בהן הסתירה את המחלה. "שנים הסתרתי את זה, זו מחלה שכולן מסתירות, זו מחלה שאין לה סממנים בדרך כלל. את לא תהיי רזה מדי או שמנה מדי, דווקא המשקל קופץ, זה הסתרה, זה הבושה לספר, לבקש עזרה. אחד הדברים שגרמו למצב שלי להיות יותר קיצוני כי פחדתי לבקש עזרה. חשבתי שמשהו בי פגום, לא חשבתי שאפשר לקבל טיפול. הייתי בממש עננה של חושך".
"הכרתי דוגמניות שהיו אוכלות דיאטת בצל"
דול מספרת שבשנתיים וחצי האחרונות היא בריאה, וזוכרת רגע אחד בו הבינה את חומרת המצב שלה. "אני זוכרת שממש הבנתי שיש בעיה חמורה כשהייתי בניו יורק לפני כמה שנים. זה היה בחורף, מינוס עשרים מעלות, דיגמנתי שם וממש הרגשתי לחץ עצום מהסוכנות לרדת במשקל. זה היה שבוע האופנה והגיעו דוגמניות מכל העולם, ממש לחץ עצום, ובאמת הבולמיה זה עניין של להתמודד עם לחצים - זה סוג של כלי שבנות כאילו פונות אליו. אני זוכרת שפשוט נכנסתי ללופ, המחלה השתלטה עליי. אני זוכרת שפשוט הלכתי לסופר תוך כדי שאני במלחמה בראש עם עצמי 'אל תלכי, אל תלכי לקנות אוכל, די תנצחי את זה, את חזקה את לא צריכה את זה', הולכת לסופר ובוכה. הקול הזה השתלט עליי כל כך, אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה עם שקיות ומתחילה לפרק שקיות של אוכל, הכל מה לא קניתי שם, ואז מנסה להקיא, ושם הגוף שלי בגד בי ולא הצלחתי להקיא. אני זוכרת את עצמי שוכבת על הרצפה, לבד, ממש רציתי למות באותו הרגע, מרגישה הכי סמרטוט, ושם הבנתי. אמרתי לעצמי 'אלכסה, יש לנו בעיה רצינית' וחזרתי לארץ. הרבה אנשים לא הבינו, פשוט קניתי כרטיס ואמרתי לעצמי 'אלכסה את עוצרת הכל'. זה תהליך, זה לא שבאותו היום הפסקתי, אבל הייתי כל כך חלשה נפשית, אמרתי עד שאני לא פותרת את זה אני לא אצליח להתקדם בכלום".
כיום אלכסה מנסה לחקור מה מוביל להפרעות אכילה, במטרה לעזור לילדות ולנערות. "זה מושפע מהמון לחץ חברתי וגם המון מהבית, מהסביבה שאמורה להיות תומכת. אני גדלתי באשדוד בשכונת עולים והתמודדתי עם המון אלימות מגיל ארבע, אלימות פיזית ונפשית, ממש התעללו בי ולא ביקשתי עזרה. לא היה למי לפנות - ההורים שלי עבדו בשלוש עבודות כדי לפרנס אותנו".
גם מבני הזוג שלה הסתירה את המחלה. "יכול להיות שהם ידעו ובחרו שלא להתמודד ואני גם לא מאשימה אותם כי זה חתיכת תיק". הדבר הכי חשוב, לדעתה, הוא לבקש עזרה: "מהפסיכולוג של בית הספר, מההורים, אל תפחדו. לא להיות לבד".
כמה אחוזים מהנשים היפהיפיות שאנחנו רואים צועדות על המסלול היו שלוש שעות קודם עם הראש באסלה?
"הרבה. כשחייתי בניו יורק הדוגמניות היו אוכלות דיאטת בצל - מקפיצה בצל וזה כל מה שהיא אוכלת. בנות בנות 15 שהגיעו מרוסיה ממשפחות בלי כסף שחיות על מסטיקים, כי הן צריכות להיות רזות".
את הראיון מסכמת דול במסר מעצים לנערות: "כשאני פוגשת בבתי הספר ילדות, אני מתחילה בשאלה: 'מי פה חושבת שאם היא תרד חמישה קילו הכל יהיה טוב?' הרבה מרימות. ואז אני אומרת להן 'בנות, אני ירדתי חמש, ואז אני ירדתי גם עשר וגם יותר, והאושר לא הגיע. רק השנאה העצמית והערכה העצמית שיורדת, כי עד שלא נאהב את עצמנו ונלמד לקבל את עצמנו - גם כשנרד האושר לא יבוא".