הפוסט הבא פורסם כבר לפני כמה חודשים באתר אמריקאי, אבל בימים האחרונים צבר משום מה תאוצה – וכעת אפשר להיתקל בו בכל מקום ברחבי הרשת. זה סיפור מעורר השראה, לטעמנו, ובחרנו להביא אותו מתורגם לעברית. את הפוסט כתבה, כביכול, אם לנערה בת 15, שנקראה בדחיפות לבית הספר באמצע יום עבודה בבית החולים. וכך נכתב בו:

"אני אחות בחדר מיון, ולא מאשרים לנו להחזיק עלינו טלפונים ניידים במהלך המשמרת. עניתי לשיחת טלפון שהגיעה אליי דרך הקבלה של בית החולים.

המורה: "שלום, מדבר המורה של הבת שלך. היא הייתה מעורבת בתאונה, ואנחנו צריכים שתגיעי לבית הספר".

אני: "היא פצועה? זה יכול לחכות עד סוף המשמרת שלי בעוד שעתיים?"

המורה: "הבת שלך תקפה תלמיד אחר. אנחנו מנסים להשיג אותך בטלפון כבר 45 דקות, זה באמת מאוד רציני".

עוד בערוץ הנשים:

אני מגיעה לבית הספר ונשלחת לחדר המנהל. יושבים שם הבת שלי, מנהלת השכבה שלה, מורה (זכר), מנהל בית הספר, ילד בגילה עם אף מדמם ופנים אדומים וההורים שלו.

המנהל: "גברת, נחמד מצדך שהואלת בטובך להצטרף אלינו סוף סוף".

אני: "כן, היה עומס בחדר מיון. בשעה האחרונה הייתי עסוקה בתפירת 40 תפרים לילד שאמא שלו הכתה אותו עם מוט ממתכת, ואחר כך נאלצתי לענות לשאלות השוטרים. מצטערת שנאלצתם לחכות".

אחרי שהמנהל סיים לנסות לא להיראות נבוך, הוא סיפר לי מה קרה: הילד פתח לבת שלי את החזייה, אז היא נתנה לו שני אגרופים בפרצוף. איכשהו, קיבלתי את הרושם שהם יותר כועסים עליה מאשר עליו.

אני: "אהה. אז הזמנת אותי כדי לבדוק אם אני עומדת להגיש נגד הילד תלונה על תקיפה מינית, או להתלונן על בית הספר שלא התערב?"

כשהזכרתי את המילים "תקיפה מינית" כולם זזו באי נוחות, ואז התחילו לדבר ביחד.

המורה: "אני לא חושב שזה היה עד כדי כך רציני".

מנהלת השכבה: "בואו לא נגזים".

המנהל: "אני חושב שאת מפספסת את הנקודה".

האמא של הילד שבתי הכתה מתחילה לבכות. אני פונה לבת שלי כדי להבין מה קרה.

הבת: "הוא משך לי בחזייה שוב ושוב. ביקשתי ממנו להפסיק אבל הוא לא הפסיק, אז אמרתי למורה. המורה אמר לי להתעלם ממנו. הוא עשה את זה שוב ופתח לי את החזייה, אז הכיתי אותו. אז הוא הפסיק".

אני, פונה למורה: "אתה אפשרת לו לעשות את זה? למה לא הפסקת אותו? בוא הנה ותן לי לגעת במפשעה שלך".

המורה: "מה?! לא!"

אני: "זה נראה לך לא הולם? למה שלא תלך ותמשוך בחזייה של מנהלת השכבה? תראה איזה כיף יהיה לה! או שתמשוך בחזייה של האמא של הילד. או בשלי. אתה חושב שרק בגלל שהם ילדים זה כיף?"

המנהל: "גברת, עם כל הכבוד, הבת שלך בכל זאת הכתה ילד אחר".

אני: "לא. הבת שלי הגנה על עצמה מפני תקיפה מינית של תלמיד אחר. תראה אותם: הוא גדול ממנה בראש וכפול ממנה במשקל. כמה פעמים היא הייתה צריכה לתת לו לגעת בה? אם המבוגר שהיה אמור להגן עליה בכיתה הזאת לא טרח לעזור לה, מה היא הייתה אמורה לעשות? הוא משך לה את החזייה כל כך חזק עד שהיא נפתחה".

האמא של הילד עדיין בוכה, והאבא שלו נראה גם נבוך וגם כועס. המורה לא יוצר איתי קשר עין. אני מסתכלת ישירות על המנהל.

אני: "אני לוקחת אותה הביתה. נראה לי שהילד למד את הלקח. אני מקווה שדבר כזה לא יקרה פה שוב, לא לבת שלי ולא לאף ילדה אחרת בבית הספר. אתם לא הייתם נותנים לו לעשות את אותו הדבר למורה, אז לא ברור לי למה זה בסדר מבחינתכם שהוא עשה את זה לילדה בת 15. אני מתכוונת לדווח על זה לרשויות. ואם אתה (פונה לילד) תיגע שוב אי פעם בבת שלי, אני אדאג שתעצר על תקיפה מינית. האם אתה מבין אותי?"

כל כך כעסתי, אספתי את הדברים של הבת שלי והלכתי. דיווחתי על המקרה למועצת המנהלים, שאת חלקם אני מכירה מהכנסייה (זהו בית ספר קתולי) והובטח לי שהנושא יטופל. דיווחתי גם לרשות שמפקחת על בתי ספר, הם היו מזועזעים והבטיחו לי שיצרו קשר עם בית הספר. הבת שלי, בכל מקרה, הועברה לכתה אחרת, רחוק מהמורה ומהילד המטריד".

>>  "איזה מזל, גבות מעוצבות זה אאוט"