מיתוס עתיק יומין גורס כי כל גבר היה רוצה לעשות וי על דוגמנית. אבל לגבי נוגע התזה ההפוכה, הגורסת שכל אישה תשמח לארח במיטתה דוגמן - הדעות חלוקות. מי שאוהבת את המראה הנערי הכחוש ודאי הרחיבה בעשור האחרון את מאגר הפנטזיות שלה לאין שיעור; כל השאר, כלומר 90 אחוז מהאוכלוסייה הנשית הבוגרת, נשארו עם חצי תאוותן בידן ונאלצו להתנחם במחשבות חמימות על דון דרייפר. אבל כל זה, כך מכריז החודש הניו יורק טיימס, עומד להשתנות: אחרי שנים של גלות בקטלוגים מסחריים, חוזרים הגברים האמיתיים לפקוד את עולם האופנה, והם חמושים בשישיית קוביות בבטן, רצועת כתפיים רחבה ואפילו – תחזיקי חזק – רמז לשיער חזה. פייר, אנחנו מתרגשות.
תור הזהב של דוגמני החלושס
אחרי כמעט עשור שתעשיית האופנה סוגדת למראה גברי-נשי שברירי וענוג, קצת קשר להיזכר איך ומתי הוחלף הגבר המסוקס של קלווין קליין בנער הפורצלן של דיור. בלוגרים וכתבי אופנה מפנים אצבע מאשימה לכיוונו של מעצב האופנה הצרפתי הדי סלימאן, שבשנת 2000 קיבל לידיו את תפקיד המנהל הקריאטיבי של אופנת הגברים לבית דיור ("Dior Homme") והכניס ערכי יופי חדשים למותג הוותיק: החליפות שעיצב אופיינו בקווים ישרים וצרים בהשפעת הגלאם הרוק האנדרוגיני של דיוויד בואי ומיק ג'אגר; הדוגמנים, בהתאם לגזרות, החלו להצטמצם בעצמם.
השפעת המודל הכחוש של סלימאן על עולם האופנה העילית הייתה מיידית: תוך עונות ספורות בלבד התמלאו המסלולים בנערים דקי גזרה בחליפות צינוריות ובלייזרים צרים. דוגמנים רחבי טורסו ומרובעי לסת הורחקו מתצוגות הקוטור כמצורעים, והוחלפו בדור נערי, חיוור ובעל פני אנדרוגינוס (פטיסט ג'אביקוני, ארטם אמליאנוב וסשה קויינג'ה הם רק חלק מהרפרטואר).
גבריות החלושס החדשה הגיעה לשיאה עם פרוץ טרנד הערפדים ב-2008; חיוורונו המלוטש והמיוסר של רוברט פינסטון ב"דמדומים" החזיר את המוג'ו לג'אנקים מחודדי צלעות כמו פיט דוהרטי ובלייק פילדר סיביל (בן זוגה המיתולוגי של איימי וויינהאוס). במקביל, יותר ויותר דוגמנים נטשו את חדרי הכושר ומכוני השיזוף לטובת דיאטות מפוקפקות, ויש הגורסים כי אובססיית הרזון הנערי שהחליפה את הגבריות המסורתית, היא שדחפה דוגמנים כמו טום ניקן ואמברוז אולסון אל מותם הטרגי. אז מה נשתנה העונה הזו?
רוצות שעירים ולא לעזאזל
באופנה, כמו באמנות, לתהליכים כלכליים וחברתיים יש קשר הדוק למה שנראה על המסלול או על הקנבס. במילים אחרות, בעיתות משבר כלכלי, הדבר האחרון שאנשים רוצים לברוח אליו כשהם פותחים מגזין הוא גוף נערי נרפה ונידף כעלה ברוח.
"גברים מאז ומתמיד הוגדרו לפי המקצוע שלהם", מסביר עורך המגזין Maxim בראיון לניו יורק טיימס. "בתקופה כמו זו, כשגברים רבים מובטלים או מפחדים לאבד את משרתם, הם נאלצים לחפש דרכים אחרות להגדיר את עצמם. פתאום אתה שואל את עצמך מה פירוש הדבר להיות גבר או להיראות כמו אחד". לדבריו, כשהכלכלה הייתה יציבה קיבלנו בזרועות פתוחות את משחקי הטשטוש המגדרי שהכתיבו לנו מעצבי העל, אולם ברגע שהמיתון נכנס לתמונה הצורך בהגדרות ברורות חזר להיות חיוני.
את הטענה הזו מחזק מחקר של הדמוגרף ברנרד סולט, אשר חזה בשנה שעברה את הרנסנס של ה"גבר הישן": על פי התיאוריה של סולט, במהלך תקופת שפל נשים זקוקות ליציבות ביטחון ומעדיפות לשים את מבטחן בגברים חסונים ושעירים יותר, שחזותם משדרת כוח, חוזק ובשלות.
מקומטים ומפתים, זאת גבריות אמיתית
את מגמת השינוי ניתן לראות תחת כל עץ רענן בתעשיית האופנה העולמית. מגזין "ווג הום אינטרנשיונל" בחר להקדיש את גיליון החורף שלו לגברים מבוגרים. על השער מככב דוגמן העבר מאט נורקלון, בשיער כסוף ורשת קמטי הבעה מפוארת, בליווי הכותרת "השנים הכי יפות". בפנים מופיעים תצלומים מפתיעים בכנותם של אושיות אופנה בעשור החמישי והשישי לחייהם דוגמת איגי פופ, ג'ורג'יו ארמני וג'אקי לומקס. אוליבר ללן, עורך המגזין, מצהיר כי לגבריות בשלה ומבוגרת יש "נוכחות פיזית זוהרת וכריזמה מפוצצת השופעת תשוקה, ואשר ניסיונם והאנרגיה שלהם מהווים השראה מחשמלת". לחגיגת הגבריות הבשלה מצטרף גם מגזין הגברים המשפיע V Man, שעל שער הגיליון האחרון שלו, "The Coming of Age", מתנוסס ג'וש ברולין בן ה-44.
בשבוע האופנה הפריזאי שהסתיים לא מכבר, ניכר כי הגבר "הגברי" חוזר לא רק לשערי המגזינים, אלא גם למסלול: פראדה ולואי ויטון ליהקו דוגמנים בעלי מראה עסיסי ושופע בהשוואה למודליסטים הצעירים והילדותיים משהו שבלטו בקולקציות האחרונות שלהם. גוטייה הגדיל לעשות כשהפך את המסלול למעין חמאם טורקי מהביל, עליו עלו בזה אחר זה דוגמנים מעורטלים חלקית ומשוחים בשמן – להדגשת כל שריר וטפח בגופם החסון.
בשורה תחתונה, נראה כי מודל היופי הגברי הקלאסי מעולם לא ממש יצא מהאופנה. כמו השמלה השחורה והג'ינס המיתולוגי, הוא בסך הכל הוריד פרופיל ונתן לנערים לשחק לפנינו עד שנהיה מוכנות להודות שאף אדוארד קאלן או טד מוסבי לא ישתוו לאיכויות של דון דרייפר. תקראו לנו שמרניות, אז מה.