"הטישירט היא הלחם והחמאה של המלתחה", "זה בגד עם אמירה!", "הדגל של אופנת הרחוב" – הכריזו שלל מעצבים צעירים בלהט בשוק ה-T מרקט. אה, אם ככה אז בסדר. כי לרגע חשבתי שמדובר בסך הכל בחתיכת בד עם הדפס. אבל מתברר שבמדינה שבה שוק חולצות T נחשב לפולחן אורבני שאסור להחמיץ, אדישות כלפי הטישירט אינה מתקבלת על הדעת. היא אולי נראית פשוטה, אולם כוחה ככוחו של החלילן מהמלין: לאן שהולכת הטישירט, נוהרים אחריה צעירי ארצנו בעיניים מצועפות מהתרגשות וארנקים פעורים. יש משהו תמוה ואפילו מיסטי באופן שבו מצליחה תעשיית האופנה לקחת חומר זול כטריקו או כותנה ולעשות ממנו סמל לאינדיבידואליזם. באמא שלכם, 300 שקל בשביל הדפס של צ'ה גווארה? אולי רק בשביל הדפס מאפר גופתו של המנוח.
אודה ואתוודה, גם אני אינני טלית שכולה גלאם. בארון שלי גרות בכיף כמה עשרות טישירטס עתיקות יומין שעול הנוסטלגיה מונע ממני להשליך. אבל נוסטלגיה זה דבר אחד ואג'נדה אופנתית היא דבר אחר לגמרי. איכשהו בשנים האחרונות מצליחה תעשיית האופנה לדחוף לנו למוח את המחשבה שהחולצה הפושטית הזו נושאת מטען מפואר של מסרים חברתיים: שחרור מטרנדים יקרים ולא נוחים, התרסה נגד סגנון אחיד, הצהרת מסרים פמיניסטיים, אידיאליסטיים או סתם הומוריסטים על גבי הבד, ובעיקר תחושה ש"אני מיוחד, מקורי, בעל אמירה ולאף אחד אחר אין חולצה כזאת". מצחיק איך נפלנו בפח של אינדיבידואליזם בשקל. הרי מה יותר המוני ונדוש מטישירט? מי שבאמת רוצה להיות וואן אוף אה קיינד ייאלץ קודם כל להיפטר מהתלבושת האחידה של הבורגני הצעיר: ג'ינס, סניקרס וחולצת טי.
מגמות לעוסות, גימיקים שחוקים
אבל עיתונאית אמיתית לא תיתן לתפיסת העולם הפרטית שלה להאפיל על עבודת שטח יסודית, נכון? אז הלכתי לטימרקט מתוך הצהרה ש"התפקיד מחייב". טוב, וגם בגלל שאני חולת שופינג, והרי על בחורה חולה לא צוחקים. מבואסת קמעה מכך שפספסתי את פתיחתו החגיגית של השוק בתל אביב (תאשימו את פול מקרטני שחסם את כביש מספר 1), נאלצתי להסתפק בביקור בשוק הירושלמי (הרבה פחות מעצבים, הרבה פחות מקום). האירוע התקיים במתחם המעבדה, מבנה בטון רחב ידיים ואפלולי שתוכו נדחסו קולבים עמוסי חולצות עד 120 שקל. בין אדי בירה וסיגריות לבין צווחות של בלוגריות עם גשר בשיניים, לא יכולתי שלא לתהות מה הקטע? קולב אחרי קולב של גזרות סטנדרטיות לחלוטין, אלא אם כן אתם מוצאים בחולצות קרעים מרוטשות בגב חדשנות פנקיסטית מגניבה מאין כמוה.
"סליחה, כמה זה עולה?" שאלתי מעצבת צעירה בטייץ' מטאלי בעודי אוחזת בטוניקה דקיקה עם חבל יוטה כרוך סביב המותניים. "זה מאה עשרים", היא השיבה בחיוך והציעה להראות לי צבעים נוספים. סירבתי בנימוס והמשכתי לעבר דוכן ה"ירושלמים", המתהדר במגוון הדפסים על חשבון הסלנג המקומי. למרות החיבה העזה לעיר הולדתי, לא הצלחתי להתרגש מפנינים כמו "חתולה" או "מציצה", שקישטו את גזרת הכותנה הסטנדרטית.
גם מותגים מתוחכמים יותר כמו Alice is Lost ו- Arigato לא דגדגו לי לשלוף את הארנק, למרות הציפייה למצוא סגנון אדג'י יותר. היי, זאת לא חוכמה להתבלט בתוך ים של גימיקים.
שעתיים ומינוס 320 שקל מאוחר יותר, הרגשתי קצת כמו אחרי הפעם הראשונה. אז זה כל הסיפור שכולם מדברים עליו? האם אני באמת מסופקת או שזו פשוט ההקלה שאחרי? בשורה תחתונה, הודיתי ביני לבין עצמי, אנשים הולכים לטי מרקט מתוך לחץ חברתי. הרי החולצות נשארו כפי שזכרתי אותן – שוב אותן מגמות לעוסות כמו הדפסים חוזרים, גימורים גזורים וגימיקים סטייל פרצופו של אבשלום קור (שהפך בשנים האחרונות לאייקון קאלט מטורף). אפילו הניטים, החרוזים והגזרות האסימטריות שכיכבו בשנים הקודמות, פינו את מקומן לחולצות פיג'מה רגילות עד כאב. ולהגיד לכם משהו שיעלה לי במוניטין? זה אפילו לא כזה מחמיא. אז תעשו לעצמכם טובה ותקנו איזו חולצת כפותרים משובחת או ז'קט שיושב טוב. את הטישירט תשמרו בשביל לרדת למכולת. ורק בשביל הפרוטוקול, אני בכלל מעדיפה גופיות סבא.