אז איך נראית פמיניסטית? ורד מוסנזון | צילום: עופר חן "את כותבת יפה, חבל שאת נשמעת פמיניסטית, לא מתאים לך", כתבה לי אחת הגולשות על טור שכתבתי לאחרונה. התגובה הזאת הטרידה אותי מכמה היבטים. ראשית, תהיתי איך נשמעת "פמיניסטית" וניסיתי להבין למה זה לא מתאים לי, אבל במיוחד הטרידה אותי המילה "חבל". חבל על מה? על זה שאני נשמעת, על זה שלא מתאים לי או שבכלל העזתי לגעת במושג הטעון הזה, "פמיניזם". אני משערת שכל התשובות נכונות.
המושג פמיניזם סובל מיחסי ציבור רעים
מסתבר ששימוש במושג "פמיניזם" מציב אותך מיד בלב לבו של שדה מוקשים תפיסתי. זה בסדר שנשים מצליחות, עצמאיות, בוחרות את חייהן, ברור, על זה כמעט ואין חולקת (וגם לא הרבה חולקים, אני מעזה לקוות) אבל זה לא בהכרח בסדר שנותנים לזה הגדרה. הרי פמיניסטית, אם נשתמש בטוקבקיסטים כבסיס להגדרה, היא אישה גברית ושתלטנית, לסבית עם שפם שלא מורידה שערות מהרגליים. כשהמילה המגונה הזאת עולה - מיד משהו בטון משתנה, עולה אוקטבה, מתלהם.
בקשתי לבדוק מה יש במילה הזאת, "פמיניזם" שסוגרת דלתות במקום לפתוח, שהופכת את הדיון לעמוס סטיגמות, אנכרוניסטי, לא רלוונטי ולא מעניין. מה באמת המילה הזאת אומרת, כשמקלפים ממנה את עטיפות הסטיגמה.
לפי ויקיפדיה, פמיניזם נובע מהמילה הלטינית Femina, שפירושו הוא נקבה או אישה. מדובר ב"תפיסת עולם שעל פיה יש להיאבק בדיכוי או באפליית נשים, תוך התמקדות במציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, במשמעות הפוליטית, הכלכלית החברתית והחינוכית, נאבקת למען שוויון לנשים, יוצאת נגד הניצול והדיכוי הסקסיסטי."
כשחושבים על זה, הרי שאין בהגדרה הזאת דבר שיכול להרתיע אותנו או לעורר התנגדות, ובכל זאת: איך הפכה המילה "פמיניסטית" ממילת כבוד אידיאליסטית למילה המתארת את כל מה שאנחנו לא אוהבות לחשוב על עצמנו: דוגמטיות, לוחמניות, שונאות גברים, חסרות רכות ויכולת הקשבה. איך מילה שבאה להגדיר נשיות הפכה להיות הדבר ההפוך לה?
את חושבת שמותר לכפות על אישה יחסי מין?
פעם, לפני מלא שנים, הוזמנתי לפגישה עם סיביל גולדפיינר המייסדת והבעלים של מותג האופנה קום איל פו. סיביל רצתה לבדוק אפשרות שאקח חלק בכתיבה עבור המותג. אמרתי לה שאני חוששת שתהיה לנו בעיה לעבוד ביחד, כי "אני לא פמיניסטית" והעובדה שאני לא מאמינה בפמיניזם תהווה כנראה מכשול לעבודה משותפת.
סיביל הקשיבה לי בסבלנות ואמרה, אוקי, בסדר גמור, רק תעני לי על שלוש שאלות:
את מאמינה שאישה צריכה להשתכר באותה צורה על אותה עבודה כמו גבר? כמובן, עניתי.
את חושבת שמותר לכפות על אישה יחסי מין בניגוד לרצונה? ברור שלא, עניתי.
את חושבת שאישה צריכה להיות חופשיה לבחור את המסלול שלה בכל נקודה בחייה?
מובן מאליו, עניתי, אבל איך זה קשור?
"אז את פמיניסטית" קבעה סיביל, "את רק לא קוראת לזה ככה".
אחרי זה עברו כמעט חמש עשרה שנים של עבודה רצופה עם קום איל פו ולמדתי כמה דברים. אני כבר לא הולכת בזהירות סביב המילה "פמיניזם". קראתי קצת (מסימון דה בבואר ועד נעמי וולף, ותודה לסיביל על כך) והיום אני מבינה קצת יותר מה הרתיע אותי במונח הזה. זה לא המשמעות שלו, זאת האריזה. והבורות.
למה אנחנו בורחות מפמיניזם כמו מאש?
כל הרשימה הזאת לא הייתה אפשרית לפני תקופה ממש לא ארוכה, סבתא שלנו ואמא שלנו נולדו לעולם בו רוב הדברים האלה היו בגדר חלום לא אפשרי. מדובר בעשרות של שנים, לא מאות, וגם זה בחלקים זעירים ביותר של הגלובוס. הזכויות האלה אינן טריוויאליות, בעולם שלנו, ערב 2013. לשמוח על זה לא משחרר מידיעה. תפקידן של נשים, לאורך ההיסטוריה, היה מוגדר – לשרת, לשעשע ולעשות צרות. להביא לגירושנו מגן עדן, להוות גורם למלחמות ולהיחטף מצד לצד, רכוש יותר מאשר בני אדם שווה ערך. גם היום, במרבית חלקיו של העולם, כולל ממש כאן, נשים ממשיכות להוות סחורה עוברת לסוחר, להיאנס בהרבה מקרים על בסיס קבוע. לא אחת ולא שתיים, לצערנו, נשים נרצחות כי הן מעזות לנסות לעזוב. לעתים לעיני הילדים. נשים כמונו בדיוק, עם קצת פחות מזל. לא נעים לחשוב על זה – אבל זו המציאות.
התחושה שהפמיניזם, כרעיון אידיאולוגי סיים את תפקידו, מקורה בחוסר רצון להביט בעיניים פקוחות אל המציאות. הרצון שלנו להתנער ממנו כי 'הרי הכול הושג ואנחנו חיות בשוויון' – מוטעית ומטעה.
שום דבר לא בסדר. יש עוד כל כך הרבה עבודה לעשות, לנו עם עצמנו, עם הילדות והילדים שלנו, עם הדרך בה דברים משתקפים במדיה, עם הדיבור ברחוב. אני חושבת שהגיע הזמן להוציא את המילה "פמיניזם" מהארון בו סגרנו אותה ולשים אותה במרכז המודעות, לראות מה ההתעלמות ממנה אומרת עלינו, לבחון איך היא באמת משתקפת ומה היא משקפת.
כבר יותר מ 10 שנים תלויה על הקיר מולי האמירה הזאת, שהופיע בקטלוג אי אז בשנת 2000, ומאז היא ממוסגרת על הקיר, מזכירה לי כל יום: "אני מאמינה בי." אני מאמינה בנו, ביכולות שלנו להשפיע, להשתנות, לשנות את החיים.