שינוי הוא המצב הקבוע היחידי | צילום:
אור גץ, iStock
גּוֹלֶם
מִיּוֹם לְיוֹם
מִזְדַחֶלֶת בַּגּוֹלֶם שֶׁבִּי, הַהֲבָנָה:
הַהִשְׁתַּנּוּת, לֹא הַפַּרְפַּר,
הִיא הַמַּטָּרָה.
(מתוך "מוטב עכשיו")
העולם מסביבנו משתנה ללא הרף, השעון לא נשאר יותר משניה באותו מקום. כל נשימה שלנו שונה מהאחרת (זה יונתן אמר, בשיעור המדיטציה בשבוע שעבר, ומאז מנסה לבדוק אם הוא צודק). בכל שנייה הכול משתנה, ורק אנחנו, מוזרים שכמותנו, נאחזים במה שהיה מסרבים לצעוד את הצעד הבא.
"להשתנות אומר לחיות", כתבתי, ובדקתי עד כמה אני מוכנה להתחייב לאמירה הזאת.
אמהל'ה, שינוי
לא לקבל את השינוי בחוסר ברירה, לא להיאחז במה שהיה. לקדם בשמחה את השינוי, גם אם הוא אומר קמט חדש בזווית העיניים ושינוי בגוף. לאהוב את השינוי, לשמוח לקראתו,
אני מזכירה לעצמי, מול המראה, תוך בחינת השינויים הנשקפים מולי, הרי רק מה שמת לא משתנה.
שינויים מפחידים אותנו. מה יהיה בשנה הבאה, לעבור עבודה, לעבור דירה, לפרק מערכות שלא עובדות, להתחיל מחדש. להיפרד ממה שהיינו לטובת מה שאנחנו עומדים להיות. לא כל מי שליווה אותנו כברת דרך ימשיך ללוות אותנו לנצח, והנצח, כידוע, נמצא בכל שנייה, ובשינוי מתמיד. אי אפשר להוסיף לארון בגדים חדשים, אם לא יודעים מידי פעם להוציא את מה שעבר, שכבר לא הולם אותנו, שסתם גר בארון שנים וצובר אבק. הרי מה שאנחנו כבר לא לובשות יכול להיות החדש של מישהו אחר. אין ברירה, כדי להתחיל מחדש צריך להסכים להיפרד ממה שהיה.
משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי על המראה
כשאנחנו מסתכלים אחורה על מי שהיינו, אנחנו מחייכים, לפעמים קצת במבוכה. "באמת, זה מה שאמרנו? ככה נהגנו? קשה לי להאמין שככה באמת זה היה". ככה בדיוק זה היה, והשתנה. מה שהיינו אתמול הוא חומר הגלם של מה שאנחנו היום, והיום הוא הבסיס למה שנהיה מחר. מה שהיינו חי בנו, אבל עבר שינוי. עובר שינוי. גם ברגע זה ממש.
למה אנחנו מחפשים חידושים בחוץ וכל כך קשה לנו לקבל את השינוי, כשמדובר בנו עצמנו. הרי אין שום דבר שנראה לא טבעי במעגל החיים שעובר צמח. זוג פסיגים (שיעור טבע בכתה ב', זוכרים?) מציץ מהאדמה, ירקרק, רענן, אחר כך נוספים עוד עלים, הגבעול מתארך, ניצן הולך ומתכונן, משתנה, מגיע לרגע בו עלי הכותרת נפתחים, הוא פורח להפליא, דבורים באות, פרפרים נעצרים בהשתאות, כמה יפה הפריחה הזאת, ואז הוא לאט מתייבש, מפיץ זרעים. קמל. הפרח הרי לא מתגעגע לימים בהם היה ניצן. זה היה רק שלב בתהליך. רק אנחנו נאחזים בכל דרך בעבר שלנו, נלחמים בכל קמט ובכל סימן בעור, כאילו שזה יעזור. יש כל כך הרבה יופי בשינוים האלה, הם מלאי מתנות, מי שמסרב לקבל אותן לא ינצל מהשינוי, רק לא ירוויח את מה שהוא מביא איתו.
עשו בכל יום משהו חדש
כולנו מחפשים את החדש, המרגש והמפתיע, את הדבר הבא, בלי להבין שמה שאנחנו מחפשים באמת זו היכולות להשתנות. מה שהיה הוא מה שיהיה נכתב, ובכל זאת, בכל פעם בדרך אחרת, שינוי הוא המצב הקבוע היחידי, הדבר היחידי שלעולם לא ישתנה.
ג׳וליה קמרון ב״דרך האומן״ מחייבת, כתרגול, ללכת פעם בשבוע למקום בו לא היינו, לעשות משהו שלא עשינו. זה היה החלק הכי קשה לי בתרגול הזה. אני מוצאת את עצמי אוחזת באמונות, הרגלים, בסיפורי אהבה מיתולוגיים שנגמרו הרבה לפני שהסכמתי להכיר בזה, כשהפחד לוותר עליהם לא מאפשר לפתוח את הידיים, לשחרר כדי לקבל.
״אבל מה יהיה״, אני שואלת את עצמי מול הראי, ״האם הכול עתיד להשתנות?״
"בוודאי", עונה לי זאת שבצד השני של המראה. "האם את מבקשת לעצור?".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
