אין דבר כזה יום שיער רע, קובעת הבחורה היקרה שבטור הסמוך. "השיער שלנו הוא מי שאנחנו", היא מעזה להכליל, בעודה מסיטה ברכות קצוות שיער שובבה ממצחה, וזו, כמו בפקודה, שבה להתיישר בצייתנות עם שאר מחלפותיה החלקות להדהים של הגברת. נו באמת. שבחורה עם פן מקלות טבעי, אחת שנולדה עם פריזורה מגוהצת כמו בהזמנה אישית, תגיד לי שאין דבר כזה יום שיער רע? מצטערת, לילי, אני לא קונה.

אודה ולא אבוש: גם הקרקפת הפרטית שלי אינה בדיוק קרקע פורייה לפרעות התלתלים. בעצם, למה לטייח את האמת? נכון לרגע כתיבת המשפט הזה, שערותיי הדקות שוכבות בפאסיביות על ראשי, חסרות חיים ואמביציה כתמול שלשלום. אין ספק שחלק זה נוח כמו שזה משעמם. העניין הוא שאצלי, בשונה מאצל שכנתי, המצב לא תמיד היה כזה. במשך שנים נאבקתי באופיו ההפכפך של שיערי הסורר: צפיפות משתנה, נפח חסר כל פרופורציות, קצוות מתפצלים ואם-כל-המכות – שוונצים. למעשה, לא תהיה זו גוזמה לומר שאת השנים 2000-2003 ביליתי בקוקו מהודק עד אימה, שאמנם לא אפשר כניסת חמצן לקרקפת אך מנע ביעילות רבה פדיחות (וגם חסך לא מעט זמן התארגנות בבקרים). רוצה לומר: לי היו שנתיים של שיער רע – לא רק יום אחד.

האם פירוש הדבר, לפי התיאוריה של לילי, שכל אותה תקופה עברה עלי במרה שחורה חסרת תקנה? טעות. היו אלה שנים פשוטות ויפות שבהן צרותיי התנקזו לשני תחומים בלבד: מבחנים בהיסטוריה וחזה שטוח. פרט לאלה החיים היו דבש מלכות: אף בן עדיין לא שבר לי את הלב, לכל החברות שלי היה גשר בשיניים, המורים חשבו שיש לי המון פוטנציאל וליומולדת קיבלתי דיסקמן. אבל איך יכולה מתבגרת צעירה ליהנות מהרגעים שלפני המפץ הגדול (בנים, חצ'קונים, מחזור, חיבה מביכה לדת' מטאל), בשעה שהשיער המרשים והצייתן שלה הופך לסבך שמנוני של גלים חסרי צורה? אתן צודקות. היא לא.

למה יש שוונצים שאף פן לא יכול להם?

אבל לא התכנסנו כאן כדי לחטט בפצעי נעורים. השאלה שחייבת להישאל עכשיו, היא איך הגעתי למצב של 730 ימי שיער רע? ובכן, אפשר להאשים בזה את ההורמונים המשתוללים, אפשר לומר שהגנים לא שיחקו לטובתי, אפשר שכל התמיסות המפוקפקות שמשחתי על שערי במטרה לדכא אותו עד הזקיק עשו נזק בל ישוער. איך שלא יהיה, אם יש דבר אחד שאי אפשר לתלות בו את האשם, זה הצד שקמתי עליו הבוקר.

באמת, תחשבו על זה. אנחנו, הקטנות והסבלניות, שמקפידות על שימוש במסכות הזנה, קיצוץ קצוות פעם בחודשיים ושיחות נפש עם השיער המרדני ("בבקשה תסתדר, אני מבטיחה להתנזר ממי חמצן לשנה!"), צריכות עכשיו להפנים מסר חדש: זה לא השיער שלך שמתוסבך, זאת את? תעשו לי טובה

אחיותיי לסירה, בואו ואגלה לכן סוד קטן: מאז אותן שנתיים נוראיות כבר הספקתי לצבוע, לפנפן, וללחח את שערי בשלל אמצעים שהבטיחו לחסוך ממני לעד ימי שיער רע. במקביל לזה, בתור אישה מודרנית, עשיתי גם רמונט לנפש: התחלתי לאמץ מנטרות חיוביות, הבנתי שהשינוי מתחיל בי, נרשמתי לפילאטיס ושתיתי הרבה עשב חיטה בלי לירוק חזרה לכוס. ונחשו מה קרה לשיער שלי? הפלא ופלא, שום דבר. גורנישט בפיתה. רוב הזמן הוא התנהג יפה, ובימים שלא התחשק לו – נראה כמו פגר של ינשוף. למה? פשוט ככה, כי זה מה ששיער עושה.

זה יכול לקרות גם אחרי ליל תענוגות בצימר, וזה יכול לקרות בבוקר של תשלום שכר דירה. אין שום קשר מוכח בין יום שיער גרוע לרוחב החיוך שהתעוררת איתו הבוקר. אם כבר, השיער הוא זה שמקרין על מצב הרוח, לא להיפך.

לצערי, קטונתי מלהבין את ההיגיון מאחורי התסמונת. איך זה שתקופות טובות בחיים משדרגות אוטומטית את עור הפנים אבל לא בהכרח את השיער? למה יש שוונצים שאף פן לא יכול להם? האם לנצח יאשימו נשים בתירוץ השחוק, "זה סתם בראש שלך", כשאין למדע הסברים טובים יותר? בחיי שאין לי מושג. אבל בדבר אחד אני בטוחה (ואני לא היחידה שחושבת ככה) – ימי שיער רעים קיימים ועוד איך. כל מה שאנחנו יכולות לעשות בנידון הוא לחיות עם זה או לעשות קרחת.

 איך שאני רואה את זה, אין דבר כזה יום שיער רע. יש יום רע. עכשיו ודאי יפלבלו בעיניהן כל אותן מתולתלות: "מה מבינה התולעת? בטח יש לה רעמת שיער חלקה שלא ידעה פן מחייה, שלא נאלצה להסתובב עם אבועגילה מרבית ילדותה, שלא חשה במגע של מגהץ חם על קרקפתה ולא פגשה בשערה סוררת מהי". ואז, תענה התולעת מיד בגילוי נאות: כן, יש לי שיער חלק. קרשים אם תרצו. לא הכרתי מגע של פן בחיי כי תמיד שנאתי את מרקמו הדק והמשעמם כל כך. שערה סוררת? פגשתי כבר כמה כאלה בחיי שמקפצות ללא חן וללא קשר וכמובן, כמו כל קלישאה מהלכת, גם אני חשקתי תמיד בתלתלים עמוסים וצפופים שינפחו לי את הפריזורה.

אז יש לי שיער חלק. נו, שוין. מה זה אומר שהחיים שלי דבש? ובכן, הם לא. גם בקרב המפונפנות הטבעיות, ישנם בקרים מסויטים שבהם אנחנו מתעוררות אחוזות אמוק לתוך שדה קרב של חתול מת על הראש. אך האם זה מאשש את האמירה של יום שיער רע? ממש לא. השיער שלי, בדיוק כמו השיער של כולן, נראה כל יום בדיוק אותו דבר. מה שמשתנה היא הראייה שלנו. זה הרי לא באמת חשוב אם קופץ לך תלתל על הקרקפת או שערה דקיקה וחלקה, השיער שלך ייראה רע כשעובר עלייך יום רע, או לחילופין כשאת מתאכזרת אליו ולא מבינה איך לטפל בו. סה טו.

את כנראה פשוט לא מסתרקת

רוצה לומר: יש בהחלט את הימים האלה שבהם השיער שלך לכאורה לא מסתדר. הוא עקום מדי, או חלק מדי ומה שלא תעשי, הוא לא יתיישב במקום. אבל בניגוד למה שהאכילו אותנו מגיל צעיר, זה לא השיער שהוא רע, אלא היום שבא לך לא טוב. ובמקום להתעסק במינוס האכזרי, במיתון, בבן זוג המרגיז או בפקידה החצופה, את מעדיפה להשליך הכול על ערימת שערות תמימה, שהן לא יותר מהשתקפות מצבך האישי באותו רגע נתון: כלום ושום דבר. אפשרות אחרת היא שיש לך תסביך שיער. אבל זה כבר אישיו שלא ניכנס אליו כאן.

 עוד אופציה הגיונית ונטולת הקשרים פסיכולוגיים שגורמת למראה "השיער הרע" נובעת מכך שטרם הפנמת איך לטפל בו. במקרה שלי למשל, התצוגה המושלמת של הפריזורה נובעת מחפיפה לילית, מבלי להסתרק והירדמות ישר על הכר. מה שגורם לפריזורה להתעורר בצהלת שמחה, עם נפח מזערי וכמה שוונצים שובביים. יש יאמרו מראה "נערת הטלפון", אבל אני בדיוק בממתינה. אבל אם אחפוף את השיער ואתן לו להתייבש באופן טבעי, אראה כמו בעלת פאה יציבה ועומדת. זה לא סותר את העובדה שאם איילל בפני חברותיי על מצבו העגום של השיער, אלו יגיבו: "זה נראה בדיוק כמו אתמול. זה סתם בראש שלך".

 מה שמוביל אותי למסקנה ברורה: השיער שלנו הוא מי שאנחנו. הוא לא מתעורר בבוקר בהיר ואומר לעצמו: "היום בא לי להיות מטאטא". איך שנתנהג אליו, כך הוא יחזיר לנו טובה או רעה. והדרך הנכונה ביותר להתמודד איתו היא אחת משתיים: לדאוג לחיים שלווים ומאושרים נטולי כל דאגות (כן, בסדר) או לחפוף רק בלילה. אני כבר הדלקתי דוד.