אני רוצה שהמשפחה המזרחית שלי תפסיק להתנהג כאילו קרה אסון. וזה לא שאנחנו כאלה ״זגורי אימפריה״ מזרחים. הם יצאו מהקטמונים, ועשו תארים, ורכשו מקצועות חופשיים, והתחתנו בגיל מאוחר לתקופתם, ועשו ילדים, והורישו להם גוון זית כזה שגורם לאנשים לחשוב שאולי הם גולשים, ואולי הם צוענים מרומניה, והם מאוד שתקנים, ומדברים רק במשפטים קצרים. פעם חשבתי שזה נפלא ואנחנו משפחת גלאס של סלינג'ר, אבל אולי אנחנו סתם שתקנים, ואולי אין לנו מה להגיד אחד לשני. הם כמעט הפכו לאנשים בלתי ניתנים לסיווג עדתי, אבל שני דברים תמיד יסגירו אותם: הם עיברתו את שם המשפחה לשם של מותג, והיחס שלהם לטיפול פסיכולוגי וכדורים תמיד יסתכם בלא.

אף אחד לא אשם במה שקרה לי. יש לזה רכיב גנטי, אבל יש גם אנשים עם טיי-זקס, למשל. כל העניין הזה של מזרחיות ושיגעון לא ממש הולך יד ביד. אנחנו כן לוקים במחלות נפש כמו כולם, רק שאנחנו מעדיפים לפתור את זה בתוך המשפחה, ללא התערבות גורם זר. וב״בתוך המשפחה״ הכוונה היא פשוט לא לדבר על זה, ולהדחיק עד שזה יעבור מעצמו. במשפחות אחרות יש את הדודה האקסצנטרית, זאת שגרה לבד, שהיא "אמנית" ועושה דברים מהממים עם קרמיקה, נגיד נשים שמנות ועירומות מקרמיקה. אבל היא תפקודית, והיא אולי תשאיר לך דירה אחרי לכתה לגן העדן של הנשים השמנות והעירומות. במשפחות מזרחיות הדודה האקסצנטרית היא הדבר הכי אפל במשפחה. היא זאת שהולכת ברחוב וצועקת בשם אהוב נעוריה שמת במלחמה, או במפעל, או שהיא המציאה אותו. במשפחה שלי אני הדודה הזאת.

אמא שלי גילתה שכשאני בחרדה אני שוכב על רצפות אמבטיה. היא התקשרה והקול שלה עלה לגבהים צפצפניים בכל פעם שהיא ניסתה לבלום את הבכי. ״למה אתה לא משתף?״, ״יש לי את זה מגיל 15, את משלמת על הטיפול שלי בפעם השנייה. בפעם הקודמת הוא נמשך שנתיים״, ״נכון, פעם באמת באנו לקחת אותך מהופעה של 'היהודים' בתל אביב כי לא הרגשת טוב״. ועוד שיחה בארוחה משפחתית, אבל לא שיחה איתי, אלא עם החברה שלי. ״לא ידעתי שהוא שוכב על הרצפה, זה נורא קשה״, ״את יודעת איך הוא, הוא אוהב להגזים״, החברה שלי מרגיעה. אף אחד לא רוצה דרמה. ועוד טלפון מאמא, אחותה התקשרה, אמרה שהיא והילדים קראו את הטור, ושאני צריך כדורים. ״סיפרתי להם שאתה כבר... לוקח״, ״את מתביישת בי?״, ״לא״, היא אומרת מאוד בשקט.

A photo posted by @nangoldinarchives on

בהתחלה היו התקפי החרדה ולא ידעתי שאלו התקפי חרדה. הייתי קטן, ואמרו לי שאני בנפילת סוכר. אני מתעלף בשיעור ספורט הראשון בתיכון - נפילת סוכר. אני מסוחרר ומקיא לפני הופעה של "היהודים" בהאנגר 11 - נפילת סוכר. אני ביום הראשון של הטירונות והשמש שוקעת ואני שונא את השעות של המעברים בין יום ללילה - נפילת סוכר. אני עצוב - נפילת סוכר. הרבה נפילות. לא בדקתי את זה, לא אמרו לי לבדוק את זה. לא ידעתי מה זה התקפי חרדה, רק שמישהו יביא לי כוס מים עם סוכר.

״כבר הורדת את המינון?״, אמא שלי שואלת. ״לא. התחלתי לקחת כדורים לפני פחות מחודשיים, זה רק אמור לעלות״. ״על כמה אתה עכשיו?״, ״100 מ״ג״, ״100 מ״ג זה ממש הרבה, לא?״, ״לא, חרדות מגיבות למינונים גבוהים, אולי אצטרך לעלות ל-200, אם הייתי בדיכאון אז זה היה במינונים נמוכים יותר״. מה עדיף? ילד עם חרדות או דיכאון? ״העיקר שלא תתמכר״.

שני כדורי אדוויל, מרד הנעורים שלי

ואם לכולם יש דודה משוגעת, אז לחלק יש גם את הדוד הנרקומן. הדוד הנרקומן, בין אם הוא בחיים, או נגמל, או במקום מאוד חשוך, הרס לכולם את החיים. בסופו של דבר, בראש של אמא, אתה תמיד פסע מלהפוך לדוד הנרקומן. אז אתה לומד להסתיר הכל, סיגריות, שתייה, כדורים לכאב ראש, רפואה. ״למה הבגדים שלך מסריחים מסיגריות?״, ״הייתי במקום מלא עשן״, ״זה לא טוב, הם הופכים אותך למעשן פסיבי״, פסיבי אובססיבי. אנחנו לא בית דתי, קמעות לא משמשות לנו תחליף, אני די בטוח שאנחנו אתאיסטים אבל מפחדים לומר את זה בקול. אנחנו פשוט מאוד מודחקים. חונכתי על ברכיו של הכלום. שממת הנעורים הפכה לפחד איום שזה כל מה שיש.

פעם הייתי לוקח שני כדורי אדוויל, זה היה מרד הנעורים שלי. אחר כך גיליתי שכולם לוקחים שני כדורים, אז הגדלתי לשלוש. זאת הייתה תקופה חסרת כאבים. אני אוהב רפואה, האנושות המציאה דברים כדי שנשתמש בהם. פתרונות נוחים, כמו בתים מבטון, מיזוג, יצור המוני של מזון, תרופות. למה שאני לא אשתמש בתרופות? כי זה כימי? למדתי 5 יחידות כימיה, כימיה זה גם טבעי, לוקחים חומר, מערבבים אותו עם חומר אחר, נוצרת תגובה, נוצר חומר חדש וטוב שמרפא. מה לא טבעי בזה? אנחנו בסך הכל מולקולות, הכל מולקולות, מרק עוף זה מולקולות, תה זה מולקולות, התקף חרדה זה מולקולות של אדרנלין שמופרשות למוח, שיחות עם פסיכולוג זה גלי קול שמזיזים מולקולות, כדורים זה מולקולות שעושות רגוע. אני מאמין במדע בנחרצות.

David

A photo posted by @nangoldinarchives on

ההורים שלי גם אמרו לי דברים נחרצים. הם אמרו לי שאני לא צריך פסיכולוג, כשביקשתי בגיל 10. הם אמרו שזאת נפילת סוכר. הם אמרו לי שאם אני אצא מהצבא זה יהרוס לי את החיים. הם אמרו לי שאני לא שותה מספיק. הם אמרו לי שאני צריך לעשות תואר. התקבלתי לאדריכלות בבצלאל. כל החברים שלי הלכו לבצלאל, לא הייתי אמן, אמרתי לוועדת הקבלה שאני אוהב בניינים ופאזלים, התקבלתי. ביום שהלכתי לראות דירות שותפים בירושלים התמוטטתי. ההורים שלי סוף סוף הסכימו שאלך לפסיכולוגית. למדתי בבצלאל עשרה ימים ועזבתי. אמא שלי למדה אמנות בבצלאל, היא גם לא סיימה. היא הגיעה לשם אחרי שלמדה באולפנה, ואז הלכה למכון ״בית מאיר״, ואז היא עזבה ועזבה את הדת. כששאלתי אותה למה, היא אמרה ״לא היו להם את התשובות שחיפשתי לשאלות שלי״. פילוסופית. בארוחה כשאמרתי לה שיש קשר גנטי לחרדות היא התעצבנה ״בחיים לא הייתי שוכבת על רצפות, תמיד הייתי בסדר״. אחר כך היא עשתה תואר במשך 10 שנים, מחליפה תחום כל כמה זמן: אמנות, ארכיאולוגיה, היסטוריה, הוראה. ירשתי ממנה את החיפוש המתמיד. זה עצוב כשההתחלה נגמרת. הדבר היחיד שאני מתמיד בו הוא החיפוש.

עם הפסיכולוגית התמדתי שנתיים, אחר כך עברתי לתל אביב ונגמר לי הכסף בגלל השכר דירה, אז עזבתי את הפסיכולוגית. ארבע שנים הייתי איש רגיל, ואז כבר לא. חזרתי לפסיכולוגית. שאלתי אם היא התגעגעה. אמרה ״כן״. שאלתי אותה אם היא מאוכזבת ממני. אמרה ״לא״. שאלתי אותה אם היא חושבת שכל הפילוסופים היו מדוכאים, אמרה ״בוודאות לא״.

למה להתבייש בזה שאני הולך לפסיכולוגית ולוקח כדורים? זאת הגשמת הפנטזיה המזרחית, זה סמל סטטוס כמו אי במטבח עם מתלה מחבתות מעליו. הנה יש לנו כסף לפסיכולוגים כמו לאשכנזים (אבל לא לשכר דירה, זה או או), והנה אנחנו מהרהרים בקיום האנושי ומגיעים למסקנות נוראיות על טבע האדם (כמו אלה שהיו בשואה, כמו ישעיהו לייבוביץ׳ ופרימו לוי), והנה אנחנו לוקחים כדורים, והנה אנחנו כמו כולם. אמא, כבר לא צריך להתבייש בי, את יכולה לספר עלי לכולם.

>> לטור הראשון בסדרה