22 ביולי 2001. שמעון חמו, תושב באר שבע, חבר מרכז הליכוד שידוע כאחד שלא דופק חשבון לאף אחד, החליט לעשות מעשה. הוא נכנס למרכז הליכוד שדן במצב הביטחוני בישראל, קצת אחרי שהחמאס החל לשגר טילים לעבר יישובי הנגב והדרום. אריאל שרון, ראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, חשב שנאומו חוצב הלהבות יעבור בשקט מופתי ויזכה לתמיכה של אלפי הפעילים. שרון הציג בפני חברי המרכז את האג'נדה הפוליטית שלו והחל לדבר על ענייני ביטחון ועל שלום אמת עם מדינות ערב בתמורה לוויתור על שטחים. "הבהרתי שתמורת שלום אמת נהיה מוכנים לוויתורים מכאיבים, אך לא נהיה מוכנים לשום ויתור כשמדובר בביטחונה של מדינת ישראל וביטחון אזרחיה", הדגיש אז שרון.
חמו קם מתוך קהל האלפים, הניף שלטים לעבר שרון וצעק: "מה עם הביטחון אריק, הבטחת לנו ביטחון, אין ביטחון, אין כלום. מה עם הביטחון". שרון לא הבין מאיפה זה בא לו. חמו המשיך לצעוק ולקטוע לו את הנאום ואת חוט המחשבה. שרון, שהכיר את חמו, השיב לו בזעם: "שמעון חמו, אולי תירגע, שמענו את קולך כאן ללא הרף". חמו לא ויתר: "מה עם הביטחון שהבטחת לנו". שרון נזף בו: "שמעון אולי תירגע. אתם תצרחו ואני אטפל בטרור".
המהומה שעורר חמו הפכה אותו תוך רגע לגיבור מקומי. הוא זכה לתמיכה רחבה של פעילים רבים שחיזקו את דבריו. עוד באותו הערב ולמחרת הוא כיכב בכל העיתונים, אתרי האינטרנט ותוכניות הטלוויזיה. בכל זאת, לא בכל יום חבר מרכז תוקף את שרון, בעל ההילה הצבאית וגנרל הניצחון של מלחמת יום הכיפורים.
11 שנה אחרי, 14 בנובמבר 2012, חמו יורד למקלט השכונתי. הוא לא מאמין שזה יקרה לו, אבל המציאות של אזעקת צבע אדום חזקה יותר גם ממנו. הוא מתכרבל עם ילדיו ונכדיו בתוך שמיכת פיקה ומנסה ככל יכולתו להרגיע אותם, אבל אזעקה רודפת אזעקה והילדים והנכדים נכנסים לפאניקה וממררים בבכי.
"אז, כשיצאתי נגד שרון והתרסתי בפניו שהוא לא דואג לביטחון התושבים בדרום, אמרו לי שאני עושה פרובוקציות. תראה היום כמה שצדקתי. תראה איך הטרור השתלט על המדינה", הוא אומר כשבני המשפחה מתמקמים במקלט. "ירו עלינו עשרות אלפי טילים. אם היו נכנסים בהם, אז לא היינו מגיעים למצב של היום שהוא בלתי נסבל. אני אהבתי את אריק, האמנתי שהוא יטפל במחבלים והתאכזבתי".
חמו, אב לשמונה ילדים וסב שישה נכדים, נאלץ להמר על חייו. הוא עבר אירוע מוחי קשה, בגופו הושתל קוצב לב ומדי כמה שעות הוא מתחבר למכונת החמצן. "החיים שלי הם כמו רולטה: להישאר בבית או לצאת ולרדת למקלט? אני בקושי זז, יש לי בעיות ברגליים, אז זה הימור. אם הימרתי לא נכון, הלכו לי החיים, מזל שיש אלוהים וכיפת ברזל, אחרת מזמן היינו מתים".
לגדל ילדי גראדים
המקלט של חמו שוקק חיים. ביום רביעי, שעה לאחר חיסולו של אחמד ג'עברי, הוא התמלא בתושבים. סטודנטים על כלביהם, לצד ותיקים ועולים חדשים. הרבה מקום אין, אבל מסתדרים. חמו גר בשכונה ג' הוותיקה, שכמעט לכל תושביה אין ממ"ד או מרחבי מיגון להסתתר בהם מפני הגראדים שמשוגרים לעבר העיר מדי כמה דקות.
בשעות הערב, אחרי רגיעה של כמה דקות, מחליטים החבר'ה במקלט לחגוג לחמו יום הולדת 60. הם מוציאים מתקן מנגל מאולתר שידע ימים טובים יותר ומנפנפים כמה סוגי בשר, מכניסים לפיתות ומרימים כוסות של יין לחיים. אלא שאת החגיגה הזו הורסים ארגוני הטרור מעזה. "ראית איזה קטע, החמאס שלח לי לרגל יום ההולדת זיקוקי דינור וקינח באזעקות, הרס לי את המסיבה, מה קרה? לא יכלו לחכות קצת? בכל לא כל יום אני חוגג 60", אומר חמו. מיכל, בתו בת התשע וחצי, נתקפת בחרדה ומתחילה לבכות. "אבא אני מפחדת, אני לא רוצה למות, אני ילדה. למה הם עושים לנו את זה? כל פעם שאני שומעת אזעקה אני בוכה. אני פחדנית, אולי זה לא יפה להגיד את זה אבל זאת האמת", היא אומרת, כשדמעות זולגות מעיניה ואביה מחבק אותה ומנסה להרגיעה.
אבל מיכל לא נרגעת. הסירנות של צבע אדום מייבבות בעוצמה רבה ומרטיטות את הלב והגוף. "אני רועדת, אי אפשר לישון כשיש אזעקה", היא אומרת. "אפילו במקלט אני מחפשת מקום לברוח. אולי הטילים ייכנסו ויהרגו אותי, אני בורחת. אני לא אמיצה. אני לא מבינה למה אני וכל המשפחה שלי והחברים צריכים לסבול, לחשוב שאולי זה היום האחרון שלנו בחיים. אנחנו לא יודעים אם מחר נחייה, אולי נמות עוד שעה, עוד כמה שעות. לפני כמה חודשים נפל גראד בבית ספר שנמצא 200 מטר מהבית שלי, בפעם הבאה זה ייפול עלינו. כל פעם שאני שומעת בום אני חושבת שעוד רגע הגראד נופל לי על הראש".
גם אחותה הגדולה של מיכל, רחלי ביטון, אם לשני ילדים קטנים, מתקשה להשלים עם המצב. "זה מפחיד לגדל ילדי 'גראדים'", היא אומרת. "זה מצב בלתי נסבל. אין לנו חיים, גמרו אותנו, כמה אפשר להחזיק מעמד? הילדים פה סובלים ויסבלו בעתיד מבעיות נפשיות. כמה עוד נסבול? 11 שנה ממשלות ישראל הפקירו אותנו לגורלנו, ירקו לנו בפרצוף ואמרו לנו שזה גשם. זה היה גשם של עשרות אלפי גראדים וקסאמים ואנחנו לא רואים את הסוף. אי אפשר לגדל פה ילדים. תראה את מיכל, זה מסביר הכול. היא בעתיד תפחד מכל דבר, תהיה היסטרית. אם היה נופל טיל אחד בצפון תל אביב, לא 30,000 כמו אצלנו, הממשלה הייתה מכניסה את צה"ל לעזה וגומרת את הסיפור אחת ולתמיד. אבל אנחנו תושבי הנגב לא שווים כלום, אף אחד לא רואה אותנו ממטר – לא בביטחון ולא מבחינה חברתית. אנחנו אזרחים סוג ג', זו המציאות העוגמה ועם עובדות בשטח אי אפשר להתווכח".
זה הריאליטי האמיתי
סמוך לשעה אחת לפנות בוקר, מצלצל הטלפון של שלומי, בעלה של רחלי ביטון. ברקע עוד אזעקת צבע אדום, המקלט נכנס לכוננות ספיגה וכל אחד מנסה להתמקם לו במקום "טוב". מהעבר השני של הקו מפקדו של שלומי ביחידת המילואים. "אתה יודע שיש מלחמה, הוצאנו לך צו 8 תגיע לבסיס משמר הנגב מוקדם ככל האפשר, אוקיי?", אומר המפקד. שלומי, שעבד כל היום על המשאית ולא הצליח לישון בלילה אפילו שעה, עונה לו שהוא יגיע בחמש בבוקר.
רחלי אשתו בהיסטריה. כל המקלט ניעור משנתו כשהיא צורחת וזועקת. "חבל שבכלל עניתי לטלפון שלך, חשבתי שזה מהעבודה, לא ידעתי שזה הצבא", היא צועקת. "אתה לא הולך לשום מקום. אתה נשאר פה. אני לא נותנת לך ללכת".
שלומי: "זה צבא, צו 8. אסור לי להגיד להם שאני לא מגיע. מה את רוצה? זו המדינה, כאן אנחנו סופגים ואחר כך יוצאים לעזה. אני הולך".
רחלי: "אני לא רוצה להיות אלמנה, לא רוצה שתמות, אפילו לא ישנת דקה, אתה כולך עייף ומותש, אל תלך, מישהו אחר יילך במקומך. תגיד שאתה חולה".
שלומי: "תחשבי שהכול יהיה בסדר, אל תדאגי. זה צבא, אין מה לעשות, זו המדינה וצריך להגן עליה. מישהו צריך לעשות את זה. כל דבר שיבקשו אני אעשה, כדי לשמור עלייך ועל הילדים שלי מהמחבלים".
כל אזעקה משגרת למקלט, שזכה לשם "גשר העם", עוד כמה שכנים שמבינים שהבית כבר אינו סביבה בטוחה ושההסלמה התחילה ולא ברור מתי תסתיים. כל הניסיונות של דייריו הזמניים לתפוס תנומה או מעט מנוחה כדי לאגור כוח ליום המחרת נכשלות. המקלט ער גם בשעה שתיים לפנות בוקר, למעט כמה תינוקות וילדים שישנים שנת ישרים גם כשאזעקות צבע אדום נשמעות ברמה.
לקראת הזריחה שלומי כבר לובש את המדים ובין האזעקות תופס טרמפ עם חבר ונוסע לבסיס משמר הנגב. רחלי על סכינים, לוקחת ספר תהילים ומתפללת לנס. "יא אלוהים, שיירד גשם ולא של טילים. שיהיה לנו קצת שקט, באמת אי אפשר יותר, כמה אפשר להחזיק מעמד במקלט?", היא אומרת כשהיא אוחזת בבנה התינוק ומנענעת אותו כדי שיירדם.. "אנחנו פוחדים אפילו לקנות אוכל לילדים, שגראד לא ייפול עלינו".
חמו לא אופטימי במיוחד. "האמנו בליכוד, חשבנו שנקבל ביטחון לילדים שלנו, שיפרקו ויחסלו את ארגוני הטרור בעזה, אבל מה קיבלנו אחרי פינוי גוש קטיף? מלחמת הישרדות. אנחנו נלחמים על החיים שלנו וזה הריאליטי האמיתי באמת. שום תוכנית טלוויזיה לא יכולה לתאר את ההרגשות והתחושות שלנו, האנשים הפשוטים שעוברים מלחמה. אם לא היו ניסים ואלוהים, אז זה היה נגמר הרבה יותר רע", הוא אומר.
בבוקר, לאחר הפוגה קלה מהאזעקות, יוצאים ילדי הגראדים מהמקלטים לתפוס שמש. חמו, אשתו וכמה שכנים מוציאים מהמקלט צעצועים, צבעי גועש ובריסטולים כדי שהילדים ייהנו להם ולא יתבטלו ויחשבו מחשבות שליליות. שעה בשמש וטילי הגראד תופסים אותם באמצע הצביעה. הם נוטשים במהירות את המכחולים והציורים הלא גמורים ובורחים פנימה.
רצף של ארבעה טילי גראד משוגרים לעבר בירת הנגב. את הפיצוץ וההדף מרגישים בכל פינת קיר בטון במקלט. אחרי שקט של כמה דקות, שוב אזעקה וחוזר חלילה. בליד הקיר, מיכל מתפללת חרישית. "אלוהים, בבקשה מאוד תשמור עלינו. אל תיתן לנו למות. תעשה לנו עוד כמה ניסים קטנים", היא אומרת, וממהרת להתכנס בתוך עצמה כדי להתכונן לגראד הבא.