בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ. זה המשפט שפותח את הספר החדש של קובי עובדיה. כן, זאת פראפראזה על הטקסט המוכר. וכן, קובי עובדיה הוא טווס יומרני. "2007" הוא חריג בנוף המקומי, לא בדיוק הספר הסטנדרטי ברשימות רבי המכר כאן. בחלק הראשון אנחנו מתוודעים להומו תל אביבי דקדנטי שהתפרסם כמתמודד ב"כוכב נולד" וכיום מתפרנס מסשנים של שליטה בגברים דרך האינטרנט. בחלק השני הוא מואס בכל זה ונוסע ליער ליד קריית טבעון. שם יש גורו שמעבירה אותו ואחרים סשן המרה, במטרה להפוך אותם להטרוסקסואלים.
זה ספרו השני של עובדיה. הוא כתוב בתנופה, מלא באסוציאציות ודימויים מעולם הפופ המודרני, או כמו שהוא אומר "זה ספר דיוואי מאוד. ספר של דיווה על דיווה. הכל פופ ודיווה". עובדיה מאמין שכדי לסדר לעצמו מקום של כבוד בספרות הישראלית העכשווית, הוא צריך לכבוש אותה במילים. כלומר, להגיד משפטים כמו "זה הספר הכי איקוני מאז 'התפסן בשדה השיפון' של סלינגר". לא בטוח שזה יעבוד לו יפה אצל הבורגנות או במימסד הספרותי, אבל זה הופך את השיחה איתו למאוד מעניינת.
הוא במקור מדימונה, הבן של אשת העסקים המפורסמת ירדנה עובדיה ויש לו ארבע אחיות מבוגרות ממנו. כשהוא מדבר על עצמו הוא זורק בקלילות את המילים "מרוקאי", "נובוריש" ו"הומו". לכן זה עשוי להפתיע שעובדיה עצמו, בן 33, שבדיוק נפרד מבן זוג אחרי 5 שנים, יצא מהארון רק עם פרסום הספר הזה. עד לאחרונה הוא לא היה מוכן לדבר על זה בתקשורת. מרגע שהתחיל, הוא כנראה לא יפסיק.
עובדיה הוא דמות כמעט ספרותית. השיחה איתו היא פינג פונג מהיר, מלא בשורות מחץ, שעשוי לרגעים להישמע כאילו נכתב על ידי תסריטאי. אם תשאלו אותו הוא בטח יגיד שזה התסריטאי קובי עובדיה שכותב אותו ככה. את השיחה קיימנו בגינה של מלון נורמן, כנראה המקום הכי סנובי כרגע בתל אביב. אני חושב שזה מתאים.
מהכרות עם הביוגרפיה שלך, זה למעשה ספר יציאה מהארון.
"ברור שהייתי צריך לכתוב את הספר הזה כדי לצאת מהמקום הזה שנקרא הארון. ולא רק זה. כדי לכתוב את הספר הייתי חייב לנסוע עד סן פרנסיסקו. לפני זה בזבזתי שנה על לכתוב רומן מאוד ישראלי על משפחה ישראלית מזרחית טטטי טטה. וכבר הייתי בעמוד 80. ופתאום שאלתי, מה פתאום אני כותב את זה? בשביל מה? בשביל מי? אז נסעתי לסן פרנסיסקו, שכרתי דירה, גרתי ממש על הקסטרו (מרכז ההומואים בעיר) ורק באווירה הזאת הייתי מספיק משוחרר בכדי לכתוב ברמה כזאת נטולת רסן. איך ששכרתי שם דירה פתאום נהיה אור גדול והבנתי הכל".
אור גדול?
"שמע, כמה חודשים קודם פגשתי את שרה אנג'ל, והיא שאלה אותי על מה אתה כותב. כשסיפרתי לה היא אמרה לי, משפט הפתיחה שלך יהיה, 'אני הומו. אבל בחיים לא זיינו אותי בתחת'. הבנתי מה היא ניסתה להגיד לי, גם אם זה לא משפט הפתיחה. השלתי עוד ועוד עכבות, אבל פתאום הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה כאן בתל אביב. שם כתבתי בימים, וכל ערב יצאתי למסיבות וברים שכונתיים, ופתאום ראיתי שם הומואים בני 70 עפים על שירי פופ. וחשבתי מה הקטע של הומואים עם הפופ? עם הדיוות? עם האיקונות?".
אם כבר שרה אנג'ל, אמרת שהיא ועמוס עוז הם הסופרים האהובים עליך. זה משפט שהמצאת לצורכי יחסי ציבור?
"לא. למה?".
למה עמוס עוז כן וא"ב יהושע לא?
"א"ב יהושע משעמם אותי".
אתה אוהב אור גדול.
"כן, אור גדול. אני מרוקאי מאמין בקמעות, ברכות, ובכל זה. זה פשוט קרה. התחלתי לכתוב מחדש ופתאום הבנתי שזה טיפשי. מה אני כל כך מפוחד? מה זה משנה מה יהיה בשבתות? בארוחות משפחתיות? איך אני אשלב את המשפחה עם הבן זוג עם החיים האישיים שלי? אמרתי לעצמי: תכתוב מה שבראש שלך בדיוק איך שאתה רוצה. בדיוק בטעם שלך. ובדיוק איך שבא לך. הרי אני עוד לא יכול להיות חלק מהמשפחה המזרחית שניסיתי לתאר קודם. ועד שלא אכתוב, לא אהיה".
כי היא לא מקבלת אותך?
"אולי כי אני לא יודע איך להביא את עצמי לתוכה. אני חושב שמשפחה ברגע שאתה בא אומר: אני כזה, ואני משוכנע שאני רוצה שיהיה ככה וככה, אז המשפחה תלך לקראתך. וגם אם לא, יהיה ברור איפה כולם עומדים. אבל כשאתה שם גבולות מטושטשים, כשאתה בא, אומר משהו, ואז הולך חזרה לצד במסכנות ולא מדבר על זה שנה, אתה לא יכול להאשים אותם שהם לא בסדר. כשאתה לא נחרץ ביציאה שלך, בקבלה שלך את עצמך, אין לך את מי להאשים. יש לי משפחה שמתה עלי. גמורה עלי. נורא נורא אוהבת אותי. לא רוצה שאני אהיה עצוב. כולם רוצים שיהיה לי רק טוב. אבל אני נתתי לזה הרבה שנים להיות באזור הדמדומים".
"לא עשיתי כתבה בגלריה ולא הצטלמתי בפרצוף עצוב של ננו שבתאי"
היום איזור הדמדומים ההוא הוא זיכרון קלוש. קובי עובדיה מתעקש לחיות בענק. "החזון שלי זה לכתוב יצירות גדולות. אנשים היום לא מתעניינים בדברים גדולים, רק מחפשים לייקים. אני רוצה לכתוב יצירות אייקוניות".
למה לך להכתיר את עצמך?
"כנראה שזה בא מחוסר בטחון. אולי אני מפחד שכולם יזלזלו בי. כשכתר קיבלו את הספר הראשון שלי, הם אמרו 'נוציא אותך בסדרה לספרות יפה'. אז בהתחלה שמחתי לרגע ואחר כך אמרתי 'כוס אימא שלכם, ברור שכתבתי ספרות יפה'. ב'2007' יש אכזבה גדולה מתל אביב. ולקראת היציאה שאלתי את עצמי: ומה אתה תעשה כדי לא להתאכזב? ועניתי: אני אבוא בתור ביצ'י דיווה. אני אבוא בגדול. אני חייב, אחרת אני אמות".
תיזהר, רוב קוראי הספרים בישראל הן דודות. לא אוהבים כאן יהירות.
"לכן לא עשיתי כתבה בגלריה, ולא הצטלמתי עם פרצוף עצוב של ננו שבתאי. מה זה קובי עובדיה? זה שם של אחד שהיה איתך בכיתה. לא שם של סופר. אז אני אכתיר את עצמי".
סביב היציאה של הספר הקודם לא שקלת לצאת מהארון?
"הייתי מפוחד. שרר בי טרור של פחד. הרבה מאוד הומואים קשה להם מאוד עם עצמם. אני רק בגיל 23 הבנתי שאני הומו, וגם אז לא ממש הבנתי מה אני רואה. היה לי משבר איום. ובתקופה של יציאת הספר הראשון עוד הייתי בפחדים. הייתי למשל בודק כל יום מי עשה לי אנפולואו באינסטגרם. פעם ראיתי שאתה עשית לי, ומיד הבנתי שזה קשור לראיון בידיעות אחרונות. אני אפילו לא ידעתי אם זה נכון, אבל ככה היתה החרדה שלי".
צדקת. קראתי את הראיון, הבנתי שאתה בארון למרות שאתה חי בתוך הקהילה. ואמרתי לעצמי, אני לא אגיד לך שום דבר, מה אני אדחוף את האף. אבל לעקוב אחריך באינסטגרם אני לא חייב.
"הבנתי את זה. אז אמרתי 'כוס אימא שלו'. עכשיו אני אומר 'אוי, הוא צדק'. אבל לא הייתי מוכן. היה לי בן זוג מופלא שבגיל 12 יצא מהארון. היה לי רפרנס בבית, במיטה, של הומו מזרחי משוחרר ובלי חלומות רעים בלילה. אבל מה לעשות שזאת לא היתה הביוגרפיה שלי. אני מאמין שזה קורה להרבה אנשים, שלהרבה אנשים יש שנאה עצמית חזקה".
באמת הבנת שאתה הומו רק בגיל 23? שום דבר לפני?
"בדיעבד הרי אין דבר כזה. אבל יצאתי עם בנות. והכי חשוב, לא דברתי על זה אפילו עם עצמי. עד גיל 23 לא חשבתי על כלום ולא עשיתי כלום. לא היה שיח. רק פה ושם פנטוזים. עד שנסעתי להודו, הייתי בגואה בסילבסטר 2005 ופגשתי בחור ישראלי. טיילנו ביחד עם עוד קבוצה, ופתאום בלילות מצאנו את עצמנו מתחבקים. ישנים מחובקים באוהל כל הלילה".
הוא היה הומו?
"בדיעבד כן, אבל הוא לא אמר אז כלום. הוא היה בדיוק באותו סטטוס שלי. מרוקאי. בארון".
ואיך זה עבר מחיבוקים לדבר עצמו.
"זה לא עבר. היה ריגוש אבל לא היה מימוש. שנינו נורא פחדנו. פחדנו להגיד למשפחה".
נו באמת.
"זה לא הפחד מהמשפחה עצמה. זה הפחד משבירת הנורמטיביות. אני ילד ראשון אחרי ארבע בנות. אני זה שצריך להביא את הנכד עם השם משפחה. איך אני יכול לאכזב אותם?"
אז איך בכל זאת התקדמת?
"בעקבות החיבוקים האלה התעוררתי בבוקר והבנתי על מה השירים ברדיו מדברים. הבנתי מה זה אהבה. על מה אהבה מדברת. פתאום הבנתי הכל. אבל ביננו לא קרה כלום. נפגשנו אחר כך בתל אביב, אחרי ששנינו הבנו שאנחנו באמת הומואים. אבל כבר לא היה עניין פיזי".
ואז יצאת מהארון?
"בגיל 26 סיפרתי לאחיות שלי אחת אחרי השנייה. והן אמרו לי שצריך לחשוב. ובגיל 28 סיפרתי להורים ודי שברתי את ליבם. זה לא היה מה שפחדתי, אבל הם מאוד התאכזבו. ואז היו כל מיני מחשבות. היתה איזו דודה שאמרה: 'תהיה כמו הספר שלי. תתחתן תקים משפחה ובגיל מאוחר תעשה מה שתרצה'. וככה המשכתי כמה שנים ואז פגשתי את עומר (טובי). והתחיל השלב השני, ונתקעתי בו עד גיל 33".
איזה מין שלב?
"מין שלב כזה של חכה. רגע, רגע. תן זמן להתרגל וכאלה. וזה היה ככה כמעט עד עכשיו. ולפני שנה היה לי ברור מאוד שבשביל להיות אמן רוקנרול, בשביל להיות כותב גדול, קודם כל תוכיח את עצמך. תוציא ספר ראשון, תראה שאתה יודע לכתוב. ובספר השני בוא תספר את האמת. תספר מי אתה ומה אתה. ובשנה הזאת של הכתיבה היה פחד גדול מאוד מהעתיד. מההומואיות הזאת שתשתלט עלי".
כמו בספר.
"בספר הוא מצליח בסוף להימלט".
אני חשבתי שזה חצי פרודיה, ניסיון ההמרה הזה.
"לא בדיוק. אני ניסיתי לתת לו גאולה בדמותו של בורא עולם. מה מזרחים עושים? לא זה? מין נוברישיות כזאת, כמוני".
אתה נובוריש? מתנהגים אליך כאל נובוריש?
"העולם מתנהג אלי יפה. האשכנזים מתנהגים אלי מאוד יפה. אבל אתה יודע איך זה".
אבל לכסף יש חיים משלו. אולי הצלחת לכתוב ספר הארד קור, שלא מתאים לקוראות הממוצעות כי אין עליך איום כלכלי.
"אולי. מצד שני אני בונה על זה שהספר יביא לי הרבה כסף בעולם. שיאהבו אותו, יעבדו אותו לספר או למחזה. ושיבינו את היצירה הקנונית, הקמפית המהממת שכתבתי, שהיא היצירה הכי טובה שנכתבה כאן מאז יו ניים איט. מאז 'מלחמה ושלום'".
הופה.
"כן. הכרה בינלאומית. זה מה שייתן לי לגיטיציה להמשיך לכתוב את הבוקוגרפיה העצומה שאני מתכנן עד גיל 80. כמו דיסקוגרפיה רק בספרים. אני מסתכל על לארס פון טרייר, על אלמודובר וזה מה שמעניין אותי".
הם קולנוענים.
"הם המודל שלי. אין לי מודל של סופר, אולי פאולו קוואלו, או סטיבן קינג או בארץ יואל הופמן, אני מסתכל עליהם ואומר: אלה עשו בוקוגרפיה כל כך מדויקת. ככה אני רוצה".
נדמה לרגעים שאתה יותר מתעניין בבוקוגרפיה שלך מאשר בספר עצמו.
"אני מושפע מביורק. חשוב שכל ספר ישא את הדיוקן המדויק שלך לאותו רגע. הרצון שלי הוא להמשיך. וגם חשוב מאוד שאני אדבר ככה. וישר תשאל למה? כי עולם הספרות הישראלי מוריד אותך לאדמה. ביום שיצא הספר שלי התחיל במבצע ארבע במאה. אז מה הסיכוי שיסתכלו עלי? שיקנו אותי בשבעים שקל? אם בכלל, אז יקנו איזה סופרת אשכנזיה".
הלו ערס פואטיקה.
"אני לא בא על הטיקט המיזרחי. והם במילא מחקו אותי כי עשיתי עליהם פרודיה והם לא הבינו שזה באהבה, בקטע של ראפ. אבל לא חשוב. מה שחשוב זה חזון. קח למשל את אופיר משרקי אז הוא גאון קטן. המשוררת הרביעית הוא קורא לעצמו. הוא מתייחס לעצמו ביומרה. מקשר ביננו קו של טווסיות. אנחנו ניזונים מתוך תבניות קימות אבל השאיפה היא להיות אייקונים. אנחנו יודעים איך נראה אייקון ומה צריך לעשות בשביל להיות אחד כזה".
ויש בינכם הבדל קטן. הוא צריך להתפרנס, אתה בן למשפחה מיליונרית.
"מישהו בא למארק רונסון בטענות שהוא עשה את השיר הזה עם איימי ויינהאוס רק בגלל שההורים שלו עשירים?! אז אני לא דמות חברתית. אני רוצה לכתוב ספרים מדהימים וסדרות טלוויזיה מדהימות. זהו בערך. אין לי מסר חברתי. אני רוצה לצור יצירות כמו אלה שגדלתי עליהן ולכתוב מה שיש לי בתוך הגוף. אני מגיל שמונה כותב סיפורים. סיפורים מעוותים על סבתא שנופלות לה הרגליים. דברים משונים. זה מה שבא לי לכתוב".
הצהרה טובה, 'אני לא דמות חברתית!'
"אנחנו חיים בעידן של פוליטיקלי קורקט. משעמם. שצריך כל הזמן לדבר קרוב לאדמה. ואני רק מעניין אותי לכתוב דברים גדולים. ולחזור לשאלה הקודמת: אני משער שאם הייתי צריך להתפרנס הייתי עובד בשעות היום במסעדה או באיזה מקום תל אביבי כזה. ובערב הייתי מנסה לכתוב איזה יצירת מופת ומקווה שזה יצליח לי".
אז למה תל אביב שלך כל כך מגעילה בספר?
"כי הוא, הגיבור, ציפה למשהו אחר".
ציפה, ציפה, אתה המצאת אותו. אין שם חמלה. שמע, כשיצרתי את הסרט "הבועה" אז בלי קשר לזה שהסיפור קשה רציתי שאנשים יאהבו את תל אביב בסרט. אצלך יש ממש שנאה לתל אביב.
"אני גר שמונה שנים בתל אביב. עוד לא הקמתי משפחה. אני עוד לא מרגיש כאן בבית לגמרי. בשעתו, כשבאתי הנה, סלקטורים לא הכניסו אותי למסיבות, כי לא נראיתי נכון. שנאתי אותם. אבל היה בזה גם משהו בלתי מושג ומגרה. ועכשיו הכל הרבה יותר רגוע. וגם תדע שלא מעניין אותי להפוך להיות הומו גדול. מה שקוראים אצלנו הומו מקצועי".
הומו מקצועי?
"הרבה מאוד פעמים כשאתה הומו, זה הופך להיות הדבר הראשון שיודעים עליך. ולא בא לי להיות שם. כמו שאני נגד ערס פואטיקה. כל אחד מנסה להוכיח שהוא עוד פרט. גם להיות מזרחי מקצועי זה לא טוב בעיני. הייתי שמח שבכלל לא יעסקו בזה שאני הומו".
אז בתור סופר, מה הספר הבא?
"בא לי לכתוב ספר בשם בדוי על איזה מלכת יופי של ירושלים או משהו כזה. אני קולט שהקהל שקונה ספרים בישראל הוא שמרן ומיושן. נניח היה לי רעיון לספר על הביוגרפיה של זהבה בן ואתי לוי. חצי חצי על כל אחת. ספר שמדבר על תאומות, על להיות זמרת מזרחית".
נו, אז תכתוב.
"אבל אז אני אומר לעצמי מי יקנה ספר כזה בישראל? מי יקרא את הביוגרפיה שלהן? וזה מדכא אותי. אז אולי הדבר הכי טוב בזה שיש לי כסף, זה ששום דבר לא יעצור אותי. אתה יכול להגיד לעצמך: בן אדם, תעשה מה שבא לך. גם בשביל הבוקוגרפיה של עצמך. וגם בשביל עצמך. בכתר הם רצו שהספר השני יהיה משהו פופוליסטי שמוכר. וכשהבאתי את הכתב יד לעורכת היא אמרה: 'זה פורנו הומואי. איש לא יקנה את זה. אתה צריך לגנוז את זה'".
"אז התעצבנתי וצלצלתי לרם אורן. אמרתי 'רם אורן יוציא אותי'. הוא היה מקסים מנומס ואמר: 'עזוב אותך מספרים, אין בזה כסף. עזוב את זה. זה תחום בקריסה ומדכא. ההוצאות, החנויות, הקונים, כולם אותו דבר. הם רוצים כולם את אותו מוצר. סיפור על סינית שמחזיקה מטריה על הגב ויש לה סיפור אהבה היסטורי'. וזאת השליחות שלי להביא לעולם ספרים שהם לא כאלה. ואני עובד עכשיו להביא את הספר לעולם. אני רוצה אור ירוק להמשיך לכתוב, כי זה מדכא לכתוב למעט אנשים. זה ממש מדכא לכתוב לכמה מאות אנשים".