במבט ראשון, יש משהו מאוד נכון בזה שיונה, מכל הספרים בתנ"ך, הוא הספר שאנחנו קוראים ביום הכיפורים בבית הכנסת. כי יונה הוא לא המופת ליהודי הצדיק שתמיד מציית לאל, אלא אדם רגיל עם חולשות ושגיאות, בדיוק כמונו.
ספר יונה נתפש כסיפור האולטימטיבי על חזרה בתשובה ועל הסליחה שסולח האל לחוטאים: תושבי נינוה האשורים, ויונה עצמו. ואם אלוהים סלח להם אולי הוא יסלח גם לנו, שעומדים עכשיו בבית הכנסת ומבקשים לכפר על חטאינו. אבל אם קוראים את ספר יונה בתשומת לב, מגלים דבר מעניין: התשובה של יונה ושל אנשי נינוה אינה עמוקה, אלא כמעט חסרת ערך. ולכן, יונה ותושבי נינוה לא יכולים לשמש לנו, שמייחלים לתשובה ולכפרה ביום הכיפורים, מודל ראוי לחיקוי.
חטאו הגלוי של יונה הוא סירובו לפקודת אלוהים להתנבא. אבל כמו שנראה בהמשך, החטא הסמוי שלו אחר לגמרי, ורלוונטי מאוד לימינו.
בתחילת הסיפור מורה האל ליונה להרחיק מזרחה, מארץ העברים אל נינוה (עיראק של היום), אך יונה שם את פניו לתרשיש, כנראה הנקודה המערבית ביותר שהייתה ידועה לעברים בזמנו. מאותו רגע, בכל אחת ואחת מהסצנות שבהן מתואר יונה, הוא שרוי בסכנת חיים: בריחה מאל, היקלעות לסערה, היבלעות בבטן דג, התנבאות בפני חוטאים שעלולים לזעום עליו, שהות בודדה במדבר לוהט. אין רגע דל, ואין זמן לבזבז. בכל שנייה בסיפור, יונה מועמד להדחה.
בספר התנ"כי הזה, כמו בכל קומדיה הוליווודית, הגיבור משיג בפעולותיו תוצאות הפוכות מאלה שהתכוון להן. יונה מבקש לברוח מפני האל מערבה, אבל מסיים את הסיפור הרחק מזרחה, מזרחה אפילו לעיר שאליה הצטווה להגיע מלכתחילה ("וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר", פרק ד', פסוק ה').
לכיוונים מערב ומזרח הייתה אז, כמו היום, משמעות מיוחדת. בעוד שתרשיש המערבית הייתה מרכז מסחרי וכלכלי חשוב, סמל לחומרנות ולעניינים ארציים, בדומה לאירופה ולארה"ב של ימינו, נינוה מוקמה במזרח, סמוך למקום שממנו הגיע אברהם אבינו. ניסיונו של יונה לחמוק מן העבר, "להתמערב", להתכחש למקורותיו במזרח ולהתנער מזהותו האמיתית, לא צלח. לעניין הזה יש כמובן השלכות על אחד הוויכוחים הבוערים בישראל של היום: האם להיפתח למערב, לחקות את אמריקה, "להתייוון" – או שמא לחזור למקורות, למסורת בית אבא, לארון הספרים היהודי.
כל הדברים גדולים כקטנים
המלה "גדול" (או "גדולה") חוזרת שמונה פעמים בספר הקצר הזה: הדג הוא "גדול" (פרק ב', פסוק א'), "העיר הגדולה" נינוה (א', א'); "רוח גדולה" בים (ב', ד'); "סער גדול" (ב', ד'); "יראה גדולה" של המלחים את יהוה (א', ט"ז); "רעה גדולה" שתקפה את יונה לאחר שאלוהים סלח לתושבי נינוה (ד', א'); ו"שמחה גדולה" על הקיקיון (ד', ו').
נראה כאילו שמחבר ספר יונה חש צורך להדגיש את גדולתו של אלוהים, אותה גדולה שיונה הנביא עצמו פקפק בה כאשר החליט בטיפשותו לנסות להימלט מהבורא. בספר מומחשת גדולתו וכל יכולתו של האל לא רק באמצעות הדברים הגדולים ביותר, אלא גם באמצעות הדברים הקטנים ביותר: לא רק בעזרת הדג העצום בגודלו שבולע את יונה, אלא גם באמצעות התולעת הזעירה שמחסלת את שיח הקיקיון, ובאמצעות הקיקיון עצמו (משמעות המלה "קיקיוני" היא דבר שולי ובן-חלוף). המסר הוא שאדוני שולט בכל מנעד היצורים והדברים בעולם, מהקטן ועד הגדול. דבר אינו גדול מדי מכפי שיוכל להתמודד אתו, דבר אינו קטן מדי מכדי שיבחין בו: הכל נתון לשליטתו המוחלטת והמלאה, ובכלל זה כמובן גם בני האדם, בניגוד למה שסבר יונה בתחילת הספר, כאשר ניסה להסתתר מפניו.
כל זה בא לכאורה כדי להעביר את המסר כי אלוהים הוא כל-יכול, וכי למי שאינו מציית לו כדאי להשתנות – והרי אין זמן מתאים יותר להשתנות ולחזור בתשובה מאשר יום הכיפורים. אבל שוב: זה לא בדיוק מה שכתוב בספר.
תודה לך יונה, שנזכרת באלוהים
במבט שטחי עושה רושם שהסערה וההיבלעות במעי הדג הבהירו ליונה באופן סופי כי לא יוכל לחמוק מהאל, וכי עליו לציית לו ולהתנבא בנינוה. וכמו יונה, כך גם אנשי נינוה. ברגע שהם שומעים על זעם האל הם מכריזים על צום (כן, בדיוק כמו ביום הכיפורים), חוזרים בתשובה, זוכים בסליחת הבורא ולבסוף ניצלים.
נראה כי יש בכך אישור לתפיסת אפשרות התשובה והבחירה החופשית שהיהדות מקדמת. זוהי תפיסה מוסרית שמתאימה במיוחד ליום הכיפורים: האדם יכול לחזור בתשובה ולהשתנות.
הבעיה היא שהשינוי שעוברות הדמויות בספר, הנביא יונה כמו אנשי נינוה, הוא חלקי ורדוד. חישבו למשל על ההבדל בין בחירתו של אברהם לציית לאלוהים בפרשת העקדה לבין התפילה המשתפכת והחנפנית שנושא יונה בבטן הדג, ובה הפסוק המפורסם "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה זָכָרְתִּי" (ב', ח'). כלומר שרק בהתעטף עליו נפשו, רק אחרי שמצא את עצמו במצוקה גדולה, הואיל יונה סוף סוף להיזכר באלוהים.
איפה יונה ואיפה אברהם אבינו. אברהם בחר לציית לאל ולשחוט את בנו. יונה לא בחר לציית לאל, מפני שאיזה חופש בחירה כבר יש לאדם כשהוא נמצא במעיו החשוכים של דג? איזה חופש בחירה יש לאדם שאקדח מוצמד לרקתו?
ומה ערכה של חזרתו של יונה בתשובה, כאשר היא נעשית בעצם בכפייה? מה ערכה של חזרתם בתשובה של אנשי נינוה, שגם היא נעשתה רק לאחר שאיום של אסון מיידי ריחף מעליהם? האם נוכל להיות סמוכים ובטוחים כי גם כאשר איום החרבת העיר סר מעליהם, הם לא חזרו מדרכיהם הרעות?
איננו יודעים כיצד נהגו אנשי נינוה שנה או עשור לאחר המקרה. ייתכן מאוד שבחסות השלווה והשפע שקיבלו בחזרה, הם שבו לחטאיהם. במובן זה, מחבר ספר יונה דומה לאותן חברות לאבקות הרזיה שמפרסמות תמונות של "לפני" ו"אחרי" השימוש במוצריהן, אבל לא תמונה של הלקוחות שנתיים לאחר מכן. והרי רוב המרזים חוזרים אל משקלם המקורי. ואמנם: גם נינוה חרבה מזמן, לפני מאות רבות מאוד, אולי רק שנים ספורות לאחר הדברים שמתוארים בספר יונה.
אותו דבר אפשר לומר גם על יונה הנביא. האם אנו יכולים להיות בטוחים כי הוא אכן למד את הלקח, ולאורך זמן? האם אנו משוכנעים כי הוא באמת השתנה? ואם לא, אז למה אנחנו צריכים לקרוא עליו בבית הכנסת ביום הכיפורים? האם זה המופת הדגול שאנחנו צריכים להציב לעצמנו ביום הכי קדוש בשנה?
אם קוראים את הפסוק האחרון בספר, מבינים שבכלל לא בטוח שאלוהים אכן סלח לתושבי נינוה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה?" (ד', יא').
לפי פרשנים רבים, משמעות המילים "אדם לא ידע בין ימינו לשמאלו" היא ילדים קטנים. האל פשוט לא רצה לפגוע בילדים התמימים ובבהמות, ולכן לא הרס את נינוה. כלומר, אין כאן סיפור מובהק על חוטאים שבאמת הפנימו את טעותם, שבו מדרכם הרעה ואלוהים סלח להם, כפי שמקובל לחשוב. אלא מדובר בחוטאים ששכנותם לחפים מפשע תרמה להחלטת אלוהים שלא למצות אתם את הדין.
החטא האמיתי של יונה
אבל רגע אחד. האם בכלל ניתן להניח שיונה חטא? בינינו, הרי ניתן להבין את סירובו להתנבא. יונה ידע מראש שנבואתו לא תתגשם, כפי שאמר לאל: "עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה: כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה" (ד', ב'). כלומר, יונה הועמד בניסיון קשה שרוב הנביאים האחרים פשוט לא הועמדו בו, ואין לדעת כיצד היו מתמודדים אתו.
בעיני קורא חילוני, יש משהו סימפטי ביונה: בהשוואה לנביאים שששים להטיף לאנשים אחרים, ללמד את הזולת לקח, לשפוט אותו לחומרה ולנזוף בו בצדקנות ומתוך התחסדות והחזקת טובה לעצמם, יש משהו נחמד וצנוע באדם שמוותר על תחושת הכוח הזאת ובורח מן הכבוד שכרוך באפשרות לשאת את דבר האל.
אבל לא רק בעיניים חילוניות, אלא גם בעיני התלמוד הירושלמי יונה לא חטא בסירובו להתנבא. שהרי בניגוד לרוב הנביאים האחרים, דברי נבואתו של יונה מופנים כולם לבני עם זר, ואפילו עוין לעם ישראל (האשורים שכבשו את ממלכת ישראל והגלו את תושביה). ניתן לשער כי אחד ממניעיו של יונה להתחמק מהנבואה נעוץ בכך שנמעניה היו זרים ועוינים, ולכן בלתי ראויים בעיניו שיסתכן עבורם.
התלמוד הירושלמי, במסכת סנהדרין, גורס כי יונה לא חטא כשסירב לפקודתו של אלוהים להתנבא וניסה לברוח מפניו. לפי התלמוד, יונה עשה זאת מתוך דאגה כנה לעמו, עם ישראל, וחשש מפני האפשרות שבזכות נבואתו יחזרו שונאיו האשורים של העם בתשובה, וכך לא יבואו על עונשם, משום שאלוהים יסלח להם ולא ייפרע מהם.
אבל סיומו של ספר יונה, ובמיוחד העובדה שנינוה ניצלה לבסוף, סותרים את הטענה הזו של התלמוד. יונה לא נהג כשורה, ולכן נענש: הפסוקים האחרונים בספר מתארים אותו יושב לבדו במדבר הלוהט, כשהדבר היחיד שמארח לו לחברה ומציל את חייו מפני השמש הקופחת הוא שיח קיקיון. עונש זה הולם מאוד את פשעו של יונה: הוא, שגילה אדישות לגורל אחיו בני האדם, נידון לסיים את חייו בבדידות. הוא, שאפילו בספינה פרש לחדרון צדדי ולא השתתף עם המלחים במאבקם בסערה, ואף שקע בשינה (א', ה'), המצב שמגלם התבודדות והתנתקות אולטימטיביות מן העולם, מסיים את חייו גלמוד ופרוש מחייהם של בני האדם.
יונה, שבתחילה לא חס על יותר מ-120 אלף תושבי נינוה, מוצא עצמו חס בסיום מסעו על שיח קיקיון עלוב, ובעצם על פחות מזה: על צלו של אותו קיקיון.
בניגוד לגישה המתבדלת של התלמוד הירושלמי, המסר כאן הוא שכולנו רקמה אנושית (אבל גם לא אנושית) אחת, שכל פרט ופרט בה תלוי לשם קיומו בכל הפרטים האחרים. לפיכך, על כל פרט ופרט לחוס על כל האחרים: יהודים, גויים, בעלי חיים (הדג שהציל את יונה מטביעה) ואף על צמחים ועל צלם של צמחים. מסר זה מעלה על נס את האוניברסליות של המוסר האלוהי, על חשבון האמונה בהסתגרות מתנשאת של העם היהודי ("עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"; במדבר כג', ט').
למסר האוניברסלי הזה יש השלכות עכשוויות צבאיות (תקיפה אפשרית באיראן נגד רצון המעצמות), פוליטיות (המשך הכיבוש בניגוד למשפט הבינלאומי) וחינוכיות (התרכזות בלימודי קודש על חשבון מתמטיקה, אנגלית ותרבות כללית). מי שלא ינהג לפי הגישה האוניברסלית והמתחשבת בגויים שעולה מהספר שאנו קוראים ביום הכיפורים, עלול לסיים את חייו לבדו במדבר; לא ב"וילה בג'ונגל" אלא בסוכה רעועה ולא בטוחה, כפי שקרה ליונה הנביא.