ליוסי אוחנה, כמו שאומרים בסרטים, היה הכל. הוא נחשב למלך המסיבות של אילת, שהפיק אירוע מוצלח אחרי אירוע מוצלח. כסף לא חסר לו, גם לא דירה מרווחת, חברים שרצו בקרבתו ונשים שחיזרו אחריו. אבל אז הסמים שוב נכנסו לתמונה.
אוחנה, בשלב הזה, כבר היה אמור לשמור מרחק. בשנות התשעים הוא נחלץ בעור שיניו מהוצאה להורג בתאילנד, שהרשיעה אותו בסחר בהרואין. רק התערבות של מדינת ישראל, שאיימה במשבר דיפלומטי, הצילה אותו ואפשרה לו לצאת לחופשי. לפני שנתיים הוא נעצר שוב, הפעם באילת בגין סחר בחשיש, וקיבל רק עבודות שירות. הפעם, לעומת זאת, עושה רושם שהוא יישאר זמן רב מאחורי הסורגים. הוא עשוי לרצות יותר מ-13 שנות מאסר.
לפי כתב האישום שהוגש נגדו, אוחנה אירגן הברחת קוקאין מברזיל במשקל 2.5 קילוגרם ובשווי של יותר משלושה מיליון שקלים. מואשם נוסף בפרשה הוא הזמר אביב וייץ, שהתפרסם בתוכנית "The Voice". "אני חף מפשע. אין לי קשר לסמים. המשטרה תפרה לי תיק", טען אוחנה בשיחות עם חבריו, "סתם מחפשים להפליל אותי. למה לי להבריח סמים? חיפשו לעשות עליי כותרות".
אברהם חורי, שנעצר עם אוחנה בתאילנד, ברח איתו מהכלא במבצע נועז והיה שותפו לתא הנידונים למוות כשהשניים נתפסו, חושש שהפעם המזל שלו ייגמר. "אלוהים נתן ליוסי כמה גלגלי הצלה בחיים, אבל הוא הטביע אותם בים. זה בן אדם שהיה מלך באילת, כולם עשו מה שהוא רצה. הוא תמיד חי על הקצה ושיחק עם המזל שלו, וכנראה הוא לא למד את הלקח. אני מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה, אבל קשה לי להאמין. חבל לי עליו".
"סמים? רק נתתי לאביב הלוואה"
ההסתבכות הנוכחית של אוחנה החלה כשלמרות הצלחתו המקצועית, הוא נקלע למשבר אישי וצבר חובות כספיים. הוא פנה לכמה מחבריו וביקש מהם הלוואות בגובה עשרות אלפי שקלים.
חורי, שמאז הימים הסוערים בתאילנד הספיק להשתקם, לעבוד שבע שנים במפעל בנגב ולצאת לפנסיה, מספר שקיבל יום אחד טלפון מאיש עסקים אילתי. "הוא טען שיוסי אמר שאני ערב להלוואה שלקח ממנו. הייתי בהלם. זמן קצר לפני זה יוסי פנה גם אליי וביקש 30 אלף שקל, אבל אמרתי לו שאין לי, כי ידעתי שאם אתן את הכסף הוא לא יחזור. הבנתי שהוא לקח עוד הלוואות ולא החזיר לאנשים, שהוא חזר לפשע ולהסתבכויות".
על פי החשד, כדי להחזיר את חובותיו אוחנה הגה תכנית הרפתקנית ומסוכנת. הוא יצא קשר עם אביב וייץ, שהכיר מעולם הבילויים האילתי. השניים סיכמו שווייץ יטוס לברזיל, ייפגש עם סוחר סמים מקומי ויסתיר את הקוקאין בדפנות כפולות במזוודה כשהוא עטוף בסלוטייפ. אוחנה העביר לווייץ מקדמה ודמי מחיה בגובה 40 אלף שקל, רכש עבורו כרטיס לסאו פאולו והבטיח לו 50 אלף שקל בעבור השלמת המשימה.
מה שווייץ ואוחנה לא ידעו הוא שבלשי משטרת ישראל עקבו אחריהם ויירטו את ההתכתבויות ביניהם במשך כמה שבועות. וייץ נחת בנתב"ג ב-22 באפריל השנה כשבידיו שני תיקים שחורים, ונעצר מיד. הבלשים הורו לו להתקשר לאוחנה, ששהה באותה העת בחולון והמתין למשלוח הקוקאין. חשדו של אוחנה התעורר והוא מיהר לנתק את השיחה מחשש שיוקלט ויופלל.
זה לא עזר לו: וייץ נחקר במשטרה והפליל את שותפו, ובטלפון שלו נמצאו התכתבויות ווטסאפ בין השניים בנוגע לעסקת הסמים. אוחנה, שהבין שהמשטרה בעקבותיו, ניסה לברוח מישראל לאמסטרדם – ונעצר גם הוא בנתב"ג.
בחקירתו הוא שמר תחילה על זכות השתיקה, אבל לאחר מכן הודה שהוא מכיר את וייץ ושהשניים ניהלו שיחות רבות. עם זאת, הוא הכחיש כל קשר להברחה. "אני לא מתעסק בזה", אמר לחוקריו. "נכון שאני מכיר את אביב, ונכון שנתתי לו כסף, אבל זה לא קשור בכלל לסמים. רק נתתי לו הלוואה".
"הוא גמבלר שמשחק עם הגורל"
ההסתבכויות של אוחנה, כיום בן 51, החלו עוד בגיל צעיר. הוא נולד ביפו, והוריו ניהלו מסעדת פועלים ותיקה בסמוך לתחנת המשטרה בעיר. בנעוריו היה יותר סיכוי למצוא אותו במשחקים של מכבי יפו, קבוצת הכדורגל האהובה עליו, מאשר בכיתה.
"הוא היה ילד פרא כזה, שובב. המורים היו משתגעים ממנו", מספר איציק לוי, שהיה חבר ילדות של אוחנה. "לימודים לא היו בדיוק בשבילו. הוא היה מנהיג ומקובל, והסתובב עם התלמידות הכי יפות. אבל היתה לו נשמה גדולה, הוא עזר לאנשים וההורים שלו תמיד דאגו לו. הוא ברח מהפשע כמו מאש".
בצבא אוחנה לא התאקלם כלל, ושירת שלושה חודשים בלבד לפני ששוחרר בגלל אי-התאמה. כמו ישראלים צעירים רבים הוא טס ליפן, מכר שם תמונות שמן וחפצי אמנות, וברח כעבור כמה שנים מפחד היאקוזה (המאפיה המקומית) ששלטה בענף המפוקפק הזה. מיפן הוא הגיע לגרמניה, שם נחשף לראשונה לעולם הסמים. הוא ניסה, התמכר, ולאחר מאמץ רב נגמל ועבר לחפש ריגושים חדשים.
"יוסי הוא אחד שחייב לנסות כל דבר, שאוהב ליהנות מהרגע ולא לחשוב על היום שאחרי", מספר לנו חבר לשעבר של אוחנה. "הוא גמבלר שמשחק עם הגורל, שתמיד רצה לעשות כסף מכלום ולחיות כמו קינג".
החלומות האלה הובילו אותו בתחילת שנות התשעים לתאילנד. אוחנה הקים באחד השווקים בבנגקוק דוכן למכירת אבנים יקרות, שהיה פופולרי בעיקר בקרב תיירים. הוא שכר דירה בעיר וחי עם אישה מקומית שגם עזרה לו בעסקיו. "יוסי היה מאושר מאוד שם", אומר החבר. "ביקרתי אותו כמה פעמים. הוא נחשב לאיש עסקים מוצלח, והיה דמות בולטת בקהילה הישראלית בבנגקוק. החיים שלו היו טובים: הוא בילה במסיבות ובמסעדות יוקרה, בזבז כסף בלי הכרה".
"קראנו תהילים והתפללנו שנישאר בחיים"
כשנדמה היה שחייו של אוחנה עולים על מסלול יציב יחסית, הוא הסתבך בפרשה שהיתה עלולה לסיים את חייו הקצרים. אברהם חורי, אז סוחר סמים שהיה על הכוונת של משטרת ישראל, נחת בבנגקוק והתחבר לאוחנה. "באתי לעשות עסקים והוא עשה עלי רושם טוב", נזכר חורי, שטוען עד היום כי השניים לא סחרו שם בסמים. "סיכמנו לטוס לצפון תאילנד, לרכוש יחד אבנים נדירות מסוחרים מקומיים ולהתחלק ברווחים".
השניים טסו ב-1996 לעיר צ'אנג מאי, שם שכרו ג'יפ ונסעו לכיוון העיירה צ'אנג דאו, שבה לדברי חורי היו אמורים להיפגש עם הסוחרים. אלא שבעיצומה של הנסיעה הבחינו בהם שוטרים תאילנדים שהקימו מחסום באזור, ואותתו להם לעצור. בתיק שהיה במכונית מצאו השוטרים הרואין במשקל 1.5 ק"ג.
"התיק היה ריק, לא היה בו כלום. השוטרים השתילו בתוכו את הסמים. הם כנראה התעצבנו שסירבנו לשחד אותם והחליטו להפליל אותנו בכל מחיר", אומר חורי. אוחנה מסר גרסה זהה, ואמר שהשניים התכוונו להכניס לתיק הריק את האבנים שיקנו. ההכחשות לא עזרו לשניים: הם נעצרו ונלקחו לבית הכלא המרכזי בצ'אנג מאי – אחד המסוכנים, הקשים והשמורים ביותר במזרח אסיה.
התביעה התאילנדית הגישה נגדם כתב אישום חמור, ודרשה שיודו במיוחס להם וירצו עונש מאסר של 25 שנה. אלא שחורי ואוחנה התעקשו שהם חפים מפשע, וספגו עונש כפול: 50 שנה מאחורי הסורגים. "השקעתי במשפט הזה מאות אלפי שקלים, את כל החסכונות שלי", נזכר חורי. "גייסתי את עורכי הדין הכי טובים בתאילנד, שהוכיחו שהיו מחדלים של המשטרה בטיפול בתיק, ועדי ראייה שתמכו בגרסה שלנו. כלום לא עזר".
חורי ואוחנה סירבו להשלים עם רוע הגזירה, והחליטו להגות תכנית בריחה גרנדיוזית. השניים שיחדו סוהרים בכמה מאות דולרים כדי שיקנו עבורם מסוריות וחבלים, ואז שכנעו את הנהלת הכלא לערוך מסיבה באחד האגפים. ביום המסיבה רכש חורי בקבוקי וויסקי רבים והחדיר לתוכם סמי שינה. כשרבים מהסוהרים והאסירים נרדמו, השניים הבינו שזה עכשיו או לעולם לא. הם הצליחו לנסר את סורגי התא, לברוח אל חצר הכלא, ולהימלט אל מחוץ לגדרות התיל באמצעות חבל ארוך שהורכב מבגדים מאולתרים.
הבריחה של השניים מהכלא זכתה לכותרות ענק בעיתוני תאילנד, שכינו אותה "מבצע אנטבה 2". בכירים בבית הסוהר הודחו מתפקידם בעקבות המחדל, ותמונות של שני הישראלים הופצו בגסט האוסים. לא לקח הרבה זמן למצוא אותם: אוחנה נפצע ברגלו במהלך הבריחה, נתפס יום למחרת בקרבת הכלא והוכה קשות. חורי נתפס כעבור שבוע וחצי, לאחר שאחד התושבים בעיירה ליד הגבול עם קמבודיה דיווח עליו למשטרה. "מאחר ושנינו היינו זרים, היה קל לגלות את מקומות המסתור שלנו", אמר אז אוחנה.
השניים הועברו לכלא שמור אף יותר, "באנג קוואנג", ונאזקו ברגליהם לכדורי ברזל 24 שעות ביממה. באפריל 1997 גזר עליהם בית המשפט גזר דין מוות. הם ערערו עליו לבית המשפט העליון, אך הוא דחה את בקשתם. "השלטונות החליטו לנקום בנו", נזכר חורי, "מבחינתם הבריחה שלנו היתה כתם, אות קין".
"בגלל שהתאילנדים הם לא צפויים, פחדנו שתוך יום-יומיים יוציאו אותנו להורג", סיפר אז אוחנה לחבר קרוב. "כשלקחו אותנו לאגף הנידונים למוות הבנו שאנחנו בצרות צרורות. כל יום היו מוציאים משם אסירים ויורים בהם. פשוט חיכינו בשקט לתור שלנו. לא רציתי להבהיל את ההורים שלי, אז לא סיפרתי להם. זו היתה תקופה מפחידה".
"כשהיו פותחים את הדלת באגף, היינו מסתתרים מתחת למיטות מהפחד שהסוהרים ייקחו אותנו למבנה ההוצאה להורג", שחזר חורי. "בכל יום היו פחות ופחות אסירים באגף והגופות היו נערמות בצד. שקשקנו, היינו בפאניקה, פחדנו שממשלת ישראל שכחה מאתנו, שזה עניין של זמן עד שנקבל כדורים בראש. קראנו פרקי תהילים והתפללנו שנישאר בחיים".
"החוף שלו היה מפוצץ בתיירים"
אלא שהמדינה לא שכחה מאוחנה וחורי. הם היו הישראלים הראשונים שספגו עונש מוות בתאילנד, והממשלה סירבה לקבל את התקדים. נשיא המדינה דאז עזר וייצמן ושר החוץ דוד לוי התערבו, וירושלים העבירה מסר מאיים לבנגקוק: אם גזר דין המוות ימומש – עשרות אלפי פועלים תאילנדים יגורשו מישראל.
האיום עבד. ביום הולדתו החליט מלך תאילנד לחוס על חייהם של אוחנה וחורי, ולהמיר את עונשם במאסר עולם. במקביל סיכם משרד המשפטים הישראלי עם מקבילו התאילנדי שכל אסיר ישראלי שירצה שמונה שנות מאסר יוכל להשלים את יתרת עונשו בארץ. בעקבות ההסכם הוחזרו אוחנה וחורי לישראל ב-2004, והעונש הומתק ממאסר עולם ל-20 שנה בכלא, בקיזוז תשע השנים שריצו בתאילנד.
בשלב זה דרכיהן של חורי ואוחנה נפרדו: חורי נשלח לכלא באר שבע, וחברו לכלא במרכז הארץ. אוחנה שוחרר בתום ריצוי שני שליש מעונשו, ולאחר שוועדת השחרורים קבעה כי אם יחזור לפשע ירצה אוטומטית 3.5 שנות מאסר, פרוצדורה המכונה "הפקעת שליש".
אחרי השחרור החליט אוחנה לנסות את מזלו באילת, והחל לעבוד בחוף הדקל. למרות עברו הפלילי, הוא זכה במהירות לאמונה של הנהלת החוף. הכריזמה שלו, היכולת להתחבר לאנשים ולסחוף אותם, כושר הארגון המרשים שלו – כל אלה אפשרו לו להשתקם במהירות. הוא הופקד על הניהול השוטף של המקום ועל ארגון מסיבות חוף, שנהפכו לפופולריות במיוחד.
רוני, תושב אילת שהכיר את אוחנה והגיע למסיבות שהפיק, אומר שכולם ידעו על עברו בכלא התאילנדי, אבל רצו לעזור בשיקומו ולגרום לו להרגיש רצוי. "הוא השתלב מהר מאוד בחיי הלילה של אילת. לא נגע בסמים, לא התפתה לעשות שטויות. הוא היה מנהל מצוין, החוף תמיד היה מפוצץ בתיירים ובישראלים שרצו להיות במחיצתו".
בשלב הזה הקשר בינו לבין חורי היה רופף. "דיברנו מידי פעם בטלפון, הייתי בטוח שהוא חזר למוטב ושהכל סבבה. כשירדתי לבלות באילת הוא תמיד אירח אותי כיד המלך. המנהלים שלו היו מרוצים ממנו. הוא היה מאושר. הייתה לו חברה אילתית והמון חברים. אבל בדיעבד אני חושב שהוא עשה טעות גדולה כשהלך להשתקם דווקא באילת, עם כל הפיתויים שיש שם".
"הוכיח שאין לתת בו אמון"
ההסתבכות הראשונה של אוחנה מאז שוחרר מהכלא התרחשה לפני כשנתיים. בכניסה הצפונית לאילת דרשו ממנו חיילי מג"ב לעצור את מכוניתו לבדיקה אקראית. אוחנה שידר לחץ, אגלי זיעה נטפו מפניו. המג"בניקים מצאו בתא הכפפות שקית שהכילה סוליות חשיש במשקל של חצי ק"ג. "הוא חטף לי מהיד את השקית ונמלט רגלית לכיוון העיר", סיפר אחד החיילים, "רדפנו אחריו ואחרי כמה דקות תפסנו אותו. הוא טען שהשקית לא שייכת לו ושאין לו מושג איך היא הגיעה למכונית".
נגד אוחנה הוגש כתב אישום לבית משפט השלום באילת בגין החזקת חשיש שלא לצריכה עצמית. אחרי כמה חודשי מעצר החליט בית המשפט להתחשב בהליך שיקומו, לא להפקיע את השליש ולהסתפק בתשעה חודשי מאסר. סנגורו של אוחנה ערער, ובעקבות זאת עונשו הומתק באפריל האחרון עוד יותר – שישה חודשי עבודות שירות ותשעה חודשי מאסר על תנאי.
כעת, אם יורשע אוחנה, הוא ירצה 3.5 שנות מאסר ללא קשר לעונש שייגזר עליו בפרשה הנוכחית, שעשוי להגיע לעשר שנים נוספות. ייתכן מאוד שהוא ישתחרר מהכלא רק לקראת סוף העשור הבא, כשכבר יהיה עמוק בשנות ה-60 לחייו. למדינה, כך נראה, נגמרה הסבלנות כלפיו: כתב האישום, שמייחס לאוחנה ולווייץ עבירות של יבוא סם מסוכן וקשירת קשר לפשע, מדגיש עד כמה היא התחשבה בו עד כה.
"על אף מידת החסד שנקטו רשויות המדינה עם המשיב, הוא הוכיח שאין לתת בו אמון וכי השיב רעה תחת טובה", כתב התובע עו"ד טובי הראל. "בזמן שבית המשפט גזר עליו את עונשו (בפרשת החשיש), המשיב היה באמצע יבוא הסם מברזיל יחד עם שותפו אביב וייץ. המשיב הפר את האמון פעם אחר פעם כשבתי המשפט חיפשו כל דרך לסייע לו". הפרקליטות ביקשה לעצור את אוחנה עד תום ההליכים וסנגורו, עו"ד איתי בן נון, נאלץ להסכים לכך.
מצבו של אוחנה נראה כעת כמעט אבוד, אבל עורך דין שייצג אותו בעבר, וביקש להישאר בעילום שם, דווקא סבור שאולי הפעם הוא באמת חף מפשע. "קשה לי להאמין שיוסי מספיק מתוחכם כדי לבצע עסקת סמים כזו", הסביר, "אני מקווה מאוד בשבילו שהוא לא קשור לפרשה הזו. היתה לו תכנית שיקום טובה ועתיד טוב. עכשיו הכל הלך פייפן".