אני רוצה לכתוב על נעמה לוי. מזמן כבר הייתי צריך לעשות זאת. במציאות אחרת, אמא של נעמה ואני היינו מיודדים כיום חמישים שנה. בעולם המדומיין הזה, שאני הופך בו כבר 83 ימים, נעמה הייתה עשויה להיות חברה של הבת שלי. הרי הן בנות אותו גיל כמעט. אני כותב את המילים הללו ויכול לראות את שתיהן יחד בעיני רוחי. צוחקות וממתיקות סוד כשהן נכנסות לבית, חולפות מדלת הכניסה אל הסלון וממנו אל החדר, מהר-מהר לפני שאבא יעשה בושות. הנה רגע אחד הן עברו לפניי, וכבר נבלעו במסדרון. ושוב אני משוטט במציאות המדומה הזו שבניתי, משחק בה כשם שהיא מתעתעת בי. בתנועה מעט שונה של הכוכבים במסילותיהם, הבת שלי נמצאת עכשיו במקומה של נעמה. נגררת בשורשי שערותיה מתוך תא המטען של ג'יפ אל דלתו האחורית כשהיא חבולה ומדממת, ואז נדחפת באלימות אל פנים הרכב לעיני מצלמה. עוד כמה שניות של המולה וטירוף חולפות, של קריאות בערבית ומכות ודחיפות גסות, וסרטון שמסתיים בחטף כפי שהתחיל, שניות בודדות לפני שהשבויה ושוביה נדחקים לרכב ונעלמים לתוככי עזה.
מה אני יודע על נעמה? כלום כמעט, מעבר לפרטים שפורסמו והסרטון הופך הקרביים, והדברים שסיפרו הוריה השבורים בראיונות שהעניקו. נערה בת 19, חובבת טניס וטריאתלונים, שיומיים לפני חטיפתה הגיעה לראשונה בחייה לנחל עוז. ברביעי בערב סיימה מכינה, ובחמישי בשש בבוקר כבר השאירה אותה אמה בתחנת הרכבת ברעננה, שממנה יצאה לדרכה. האם היו לה אותם הפרפרים בבטן שיש לכל אחד מאיתנו לפני שהוא מגיע למקום חדש? איך אפשר שלא? אילו מחשבות טרדו אותה בלילה לפני הנסיעה? האם נדדה שנתה מחששות? מהו הדבר הגרוע ביותר שפחדה שיארע לה? שלא תעמוד בציפיות ממנה? שמישהו יכעס? ואיך העבירה את שתי היממות כמעט שבהן הספיקה לשהות בנחל עוז? האם המורא הטבעי כל כך מפני הלא נודע כבר הספיק להיחלש מעט לפני השעה 6:55 בבוקר, שבה כתבה לאמה את הודעת הטקסט האחרונה? ומה חלף בראשה ברגע שבו הבינה שהשדים המבעיתים ביותר, אלה שאותם מעולם לא העלתה על דעתה אפילו בסיוטיה, הגיעו עד אליה, והם שצפויים ללוות אותה מעתה והלאה, והם מציאותיים לגמרי?
בשבוע שעבר חגגה זיסל יום הולדת עגול במיוחד בבית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת, כשהיא עטופה באהבה ובדאגה. הייתה עוגה יפה, והיו גם ריקודים. בשל גילה, נחסך ממנה המידע על הגיהנום שבו נתונה כעת נינתה נעמה. זיסל נולדה בשלהי 1923, בעיירה סקידל שבמזרח פולין, למשפחת הרכבי האמידה שהייתה בעלת מפעל לעיבוד עורות. שני אחים ושתי אחיות נולדו לפניה, וכעבור שלוש שנים וחודש, בראשית 1927, באה לעולם האחות הקטנה, בת הזקונים חיה-לאה, היא סבתי. החיים נראו מבטיחים, אבל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התפרקה המשפחה. האמא חוה ושתי בנותיה הקטנות, זיסל וחיה-לאה, הוגלו על ידי הרוסים לסיביר. שרה, הגדולה מהן, נישאה עוד קודם ועלתה לארץ. הנותרים מאחור – אב המשפחה שמחה, ושלושת ילדיו הבוגרים, הבנים מוטל ויוסל והבת חינה, שהייתה באותם הימים כבר נשואה ואם לילד – נספו כמעט כולם בידי הנאצים. מכל אלה, רק יוסל שרד.
כשירדו האם ושתי הבנות שנותרו איתה מהרכבת הדחוסה עד להתפקע אל הערבה הסיבירית הקפואה, הייתה זיסל רק בת 15 וסבתי בת 12 בלבד. הן נדונו לשנים של מלחמת קיום, אבל לפחות קיבלו את חייהן. אליהן הצטרפו גם רשל, אשתו של האח מוטל שהופרדה ממנו, ושני ילדיהם הקטנים. האוכל היה במשורה, את המים נאלצו לשאת מהנהר הסמוך באסל המחובר לשני דליים. ובחורף הקר במיוחד של 1941, כדי להעביר קצת את הזמן בצריף שבו גרו, כך סיפרה לי סבתא שנים ספורות לפני מותה, נהגו לעיתים זיסל והיא להעסיק את עצמן בקליעת צמות זו לזו. בתום המלחמה שבו הנשים לביתן רק כדי לגלות שאין לאן לחזור. יוסל עקר זה מכבר לאוסטרליה, רשל וילדיה קיבלו סרטיפיקט לארצות הברית. שתי האחיות לבית הרכבי נישאו כל אחת בתורה, ולאחר קום המדינה הפליגו לישראל עם אימן ובעליהן. בדירת דמי מפתח עם חדר אורחים צנוע ושני חדרי שינה, ברחוב גורדון 62 בתל אביב, בקומה הראשונה, בבניין שגם היום מראהו נותר כשהיה, הצטופפו יחד, כשהם חולקים אמבטיה אחת וחדר שירותים אחד, הזוגות הצעירים זיסל ובעלה יודל, עם בנותיהם הקטנות ציפורה וחנה; וסבתי וסבי חיה ויחיאל, עם ילדיהם סימה (אמא שלי), ומוטי (דוד שלי). סבתא חוה, שגרה תחילה אצל בתה שרה ובעלה יחזקאל ברחוב גזר, עברה גם היא לגורדון בעיצומו של מבצע קדש, לאחר שזיסל ויודל מצאו לעצמם דירה אחרת ברחוב נורדאו בצפון הנידח של תל אביב של פעם.
ברבע המאה שלאחר מכן, עד לסוף שנות השבעים, נותרה הדירה בגורדון, מקום משכנה של אם האחיות, מוקד ההתרחשויות המשפחתי. כעת, בתחילת העשור השישי לחיי, בערב קריר של טבת, אני שב להציץ בה. מטפס בדמיוני את מחצית הקומה של חדר המדרגות עד לדלת מצד שמאל, שממנה נכנסים היישר למרכז המסדרון. בקצהו הימני נמצא המטבח, בתווך שני חדרי השינה, האמבטיה והשירותים, ובקצהו השמאלי חדר האורחים שבו התאספו כמעט בכל ערב שרה ויחזקאל, זיסל ויודל, חיה ויחיאל, ולעיתים גם קרובי המשפחה הרחוקים יותר מירונצ'יקה ואליעזר. הם דיברו הרבה, צחקו לא מעט, דקלמו בפולנית, ולפעמים גם שרו ורקדו עד השעות המאוחרות של הלילה. בני כמה היו הם באותו הזמן? אולי בשנה או בשנתיים מבוגרים יותר ממני כיום, ועם זאת נדמו אז בעיניי לזקנים מופלגים. והנה אני בן השלוש או הארבע, שאהב לישון בביתם של סבתא וסבא, מתרוצץ ביניהם, הפעוט היחיד בחברת מבוגרים.
ימים אחרים היו אלה, ובני דורי הם האחרונים שהספיקו לאחוז בקצותיהם בטרם חמקו ללא שוב. זיכרון אחד אינו שלי: בן חצי שנה הייתי במלחמת יום הכיפורים. אבי לחם בחטיבה 188 של השריון שהוצבה בגולן, ואמי לקחה אותי מהבית בחולון אל דירת הוריה, שבה התגוררנו עד תום המלחמה. זיסל ובתה חנה נהגו גם הן לפקוד את הדירה בגורדון מדי יום, ואיתן בתה התינוקת של חנה, שנולדה שבועיים בלבד לפניי. אביה של התינוקת, אמנון, עתודאי שהיה בקורס קצינים, שובץ לשמירות באחד המוצבים בסיני כאשר נפתחה מתקפת הפתע המצרית. דרך ליצור קשר לא הייתה, ולאורך רוב תקופת הלחימה לא ברור היה מה עלה בגורלו, אם מת או חי הוא, והאם נשבה בידי המצרים או ניצל מגורל שכזה. לבסוף התברר, למרבה ההקלה, כי חולץ עם חבריו לאחד מקיבוצי הדרום. ובאותם ימים נוראים, כך סיפרה לי אמי, בתוך לול שעמד בחדר האורחים, שכבו זה לצד זו שני תינוקות בני אותו הגיל: אני, נכדם של חיה ויחיאל, ואילת, נכדתם של זיסל ויודל. חמישים שנה ויום חלפו מאז 6 באוקטובר ההוא ועד 7 באוקטובר הנוכחי. חמישים שנה – וביום הנוסף נעמה לוי, בתה של אילת לוי-שחר, בת דודתי מדרגה שנייה ושותפתי לתמיד לאותו לול תינוקות, נפלה בשבי החמאס.
ומה קורה מאז? מאז בכל יום אני מנהל בתוך ראשי שיחה עם נעמה. לעיתים קצרצרה, שבה אני רק דורש לשלומה, ולעיתים ארוכה יותר. ומה אני אומר לה? תראי, אני אומר לה, אמנם לא יצא לנו כל כך להכיר, אבל נראה לי שהגיע הזמן, לא? מה את אומרת? אבל כדי שזה יקרה, קודם כל את חייבת לחזור, כי זה די דחוף פה לכולנו. את שומעת? אז תחזרי, רצוי היום, ואל תעזי בכלל לחשוב על שום אפשרות אחרת. וכמובן הכרחי ביותר שתביאי איתך גם את כל החברות שלך מנחל עוז שנחטפו יחד איתך, ואת שאר החטופים.
ואז אני שותק קצת, וגם נעמה לא מדברת. טעינו כשהתרחקנו במרוצת הדורות, אני ממשיך ואומר לה לבסוף. למי מאיתנו היה כוח, בחיים העמוסים האלה, להיפגש בעוד איזו שמחה משפחתית של דודה רחוקה שממילא היה קל לחמוק ממנה. אבל חטפנו אגרוף לפרצוף, ועכשיו אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש. אז אם לא אכפת לך אני אצור קשר עכשיו עם אמא שלך, ולא רק אכתוב מרחוק עלייך ועליה ועל כל המשפחה המורחבת שלנו בלי שמישהו יידע על זה בכלל. את מאוד צעירה ואולי לא יודעת, אני לוחש לה בהתנשאות של זקנים, אבל לפני חמישים שנה נכרתה בין אמא שלך לביני ברית-לולנים, ואחד מסעיפי היסוד שלה הוא שאם ילד של אחד מאיתנו נופל בשבי – השני מתייצב. וחוץ מזה, לפני שבועיים ראיתי את אבא שלך, יוני, מספר בראיון בטלוויזיה על אות חיים מיוחד ששלחת מהשבי: הצמות המיוחדות שלך, שקלעת בשיערן של החטופות שחזרו. אז אחרי שגם את תחזרי, ואם תרצי לשמוע, יש לי משהו מעניין לספר לך על הסבתא שלי, ועל הסבתא רבתא שלך, ועל הדרך שבה שתיהן הצליחו להעביר איכשהו את חורף 1941 בסיביר.