השעה שלוש אחר הצהריים. שקט כאן מאוד, רק חבורות קטנות של ילדים שחוזרים מבית הספר מפירים את הדממה. ענפי העצים הגבוהים נעים ברוח. מישהו זרק אשפה מאחד החלונות, והיא נחתה על האספלט שמחוץ לבניין העמידר ברחוב קרן היסוד 326. חתול רחוב לועס אותה במהירות.
מתחת לחלון הסדוק של הקומה הראשונה, מספרים לי, חנתה עד לא מזמן קלנועית. עכשיו עומד כאן רק שיח גרניום. הפרחים העדינים והאדומים עומדים בניגוד לחלון הסדוק עם הרשת המטונפת, שעליה נחבטים עשרות זבובים. כבר קרוב לחודש שהדירה עומדת ריקה, וכנראה מזוהמת. לא פלא שהזבובים מתרבים ככה.
גבר צעיר יוצא מתוך הבניין. אני פונה אליו, הוא מניד בראשו. "לא יודע איזה רצח", הוא זורק ומתרחק. אני אשמע את התשובה הזאת עוד הרבה כאן. כולם גם מבקשים לא להצטלם.
אני נכנסת פנימה. דף בודד על לוח שעם מודיע ברוסית על קורס ללימודי עברית. מדרגות ספורות למעלה, ליד כלב פלוטו רקום וממסוגר שתלוי ליד פעמון הדלת, אפשר לראות סימני דם מרוחים על הקירות. הכניסה לדירה מותרת רק לשוטרים.
למי אכפת מהרוסים שמתים
ב-26 באפריל, כמעט לפני חודש, נמצאה בדירה הזאת גופתו של אלכסנדר ריז'וב, בן 51 במותו. על הגופה היו סימני אלימות קשים. אשתו, אירה, היא שמצאה אותה והזעיקה את המשטרה.
חייו של ריז'וב, מספרים השכנים, לא היו פשוטים. הוא איבד עין אחת בצעירותו, כששירת בצבא האדום ולחם באפגניסטן. גם בעין השנייה שלו הוא בקושי ראה. פרט לכך הוא היה אלכוהוליסט, איש חולה מאוד שחי מקצבת נכות. אירה עבדה במפעל בעיר. היא כבר עזבה את ריז'וב, חיה עם גבר אחר, אבל לפני חמישה חודשים הם נישאו שוב. "הייתי אצלם כמה פעמים, כי היא עושה תספורות לא רעות", אומרת אירנה, תושבת המקום, "הוא תמיד היה שיכור, מדבר שטויות, הבית היה מלוכלך. לא הבנתי מה היא עושה איתו".
הרצח של ריז'וב לא היה הרצח הראשון ברחוב קרן היסוד. שלושה בניינים משם, בקרן היסוד 320, נרצחה ביוני האחרון לובה קגנובה בת ה-68. לאחר שבתה לא הצליחה ליצור איתה קשר, היא הזעיקה קרוב משפחה שהגיע לדירה ומצא אותה נעולה. המשטרה וכוחות ההצלה שפרצו את הדלת מצאו את קגנובה ללא רוח חיים, עם סימני אלימות קשים בפלג גופה העליון.
זה לא נגמר כאן. כמה מאות מטרים מבלוק הבניינים הזה, ברחוב מעלה חסון 145, נמצאה באוקטובר 2015 גופתו של סמיון ויולן, פנסיונר בן 92. גם על קגנובה וגם על ויולן מעידים תושבי העיר כי עסקו בהלוואה בריבית, וגם על גופתו נמצאו עדויות לאלימות קשה. אף על פי שהוטל צו איסור פרסום על חקירת שלוש הרציחות, המשטרה מסרה שבודקת אפשרות לקשר ביניהם – מה שרק הגביר את הבהלה בשכונה, ואת החשש שפועל בה רוצח סדרתי.
בקרב התושבים שעקבו אחר גל הרציחות, העובדה שהן טרם פוענחו מעוררת תחושות קשות. "לא נעים לי להגיד לך, אבל התחושה היא שבגלל שהם רוסים זה לא מספיק מעניין. בין תושבי מעלות הישראלים אף אחד לא מתרגש מזה", אומר לי ארז, תושב מעלות לשעבר, שמתיישב לידי באוטובוס מנהריה.
אני נוסעת לביקור של 48 שעות במעלות, בניסיון להבין את הרקע לשרשרת מקרי הרצח. הוא נוסע לבקר את הוריו. כשהוא שומע מה אני עושה שם, הוא מופתע. "לפני 40 שנה שני גברים כאן רבו על אישה ואחד הרג את השני, ואת זה זוכרים עד היום", הוא נזכר, "במקרה של הרוסים? מפתיע אותי שבכלל מדברים על זה מחוץ למעלות".
אני חוששת שארז צודק. תושבים רבים שפגשתי שלא עלו מרוסיה, כולל שכנים של הנרצחים, לא ידעו על מה אני מדברת. במקרה הטוב הם זכרו את הרצח בחודש שעבר. את ויולן וקגנובה הם כבר שכחו. אחרים זכרו דווקא רצח של נהג מונית שאירע בעיר ב-2009, אולי כי מצאו אותו כשגרונו משוסף.
מהבניין הצמוד לזה של ריז'וב יוצאות שתי נשים, אם ובת. הבת מדברת אל אמה בעברית מעורבת ברוסית. היא כועסת.
"איזה מין בן אדם גונב פרח מעציץ? איזו תת רמה אדם אתה צריך להיות בשביל לגנוב צמח?".
"ועוד צמח חצי מת", האמא עונה.
"והרי יש מצלמה, אפשר לתפוס אותו", מוסיפה הבת והן מתרחקות.
התושבים דוברי הרוסית משוכנעים שאלמלא המצלמה שעליה מדברות האם והבת, גם החשודים ברצח ריז'וב לא היו נתפסים. "למה אני חושב ככה?", אומר לאוניד, אחד מהם, "כי אנחנו סוג ב' כאן. לאף אחד לא אכפת מאיתנו".
לא משאירים חפצים יקרים בבית
סביב שולחן בטון גדול ברחבת המרכז המסחרי במעלות יושבות עשר נשים מבוגרות ועגלת תינוק אחת. בשולחן אחר גברים משחקים דמקה וקלפים. אין בתי קפה בעיר ואין מה לעשות כאן, אומרים התושבים. הצעירים עוזבים, המבוגרים יושבים על הספסלים. כשאני מתקרבת ואומרת באיזה עניין באתי, הן מיד מפנות לי מקום: "בואי, שבי, שאלי שאלות. אנחנו מכירות פה את כולם, גם את מי שלא היינו רוצות להכיר".
גליה (80), יו"ר הפרלמנט השכונתי הזה, הכירה את שני הנרצחים הראשונים בשרשרת. "שניהם הלוו בריבית, אבל לובה הייתה אישה נהדרת, והפנסיונר (סמיון) היה אדם נורמלי, ווטרן. בכל תשעה במאי הוא היה נוסע למוסקבה להשתתף במצעד הניצחון על הנאצים. שמעתי שכשהוא נרצח חשדו בבן שלו ובמטפלת שלו, אבל לא תפסו אף אחד. התחושה היא שיש אותם ויש אותנו, 'הרוסים'. אנחנו כבר מגדלות פה נכדים, אבל תמיד נהיה זרות עבורם".
"אנחנו חיים בפחד מאז הרצח של לובה. תראי בעצמך, כל הדירות סורגים. הרי לובה גרה בקומה השנייה ובכל זאת הגיעו אליה. היא לא גרה בעיר, אלא רוב הזמן הייתה אצל הבת שלה בחיפה והגיעה לכאן פעם בחודש. אל מותה היא הגיעה", אומרת אישה אחרת.
את ריז'וב הן חיבבו פחות. "הוא, וגם החשודים ברצח, היו יושבים כאן כל הזמן, שותים, עושים רעש", אומרת גליה, "אבל כואב לי על ההורים שלו. הם אנשים מבוגרים, גם האבא התעוור בגלל תאונת עבודה. היה להם גם נכד שמת, ועכשיו הם מגדלים את הנין שלהם. דווקא ילד טוב", אומרת גליה.
האפשרות שיתרחשו מקרי רצח נוספים היא לא הדבר היחיד שמטריד אותן. "יש כאן מגפת פריצות", ממשיכה גליה, "שודדים אותנו, אבל המשטרה לא עושה כלום. דווקא אותנו עוצרים מדי פעם: לא מזמן עצר אותי שוטר בשבע וחצי בבוקר, כשלקחתי את הנכדים שלי לגן. הוא דרש ממני תעודת זהות, לא הייתה לי, הוא צעק עליי והנכדים מתחילים לבכות. 'מהיום גם לשירותים את תלכי עם תעודת זהות', הוא אומר לי. למה הוא עצר אותי? לא יודעת".
אין תושב שאני מדברת איתו שלא פרצו לביתו, או שמכיר מישהו כזה – כשהנפגעים העיקריים הם פנסיונרים עולים הגרים בגפם. חלק מהתושבים התקינו מצלמות אבטחה בביתם, ואפילו מסתובבים עם חפצי הערך שלהם בתיק כשהם יוצאים ממנו. בעבר, הם מספרים, הם ישנו עם דלתות לא נעולות.
"פעם הייתה כאן שמחת חיים בשכונה, היית שומעת ילדים משחקים, היום כלום, דממה. אנחנו מפחדים", אומר אחד השכנים, שלא מוכן להזדהות בשמו, ואשתו מוסיפה: "אנחנו כמו ציפורים בכלוב". הם עולים ותיקים ממרוקו, שמתגוררים מתחת לדירתה של לובה קגנובה שעדיין עומדת ריקה. בכל אחד מחלונותיהם מותקנים סורגים, שמקלקלים את הנוף ההררי היפה.
הם לוקחים אותי למטבח. "מכאן הרוצחים נכנסו, דרך החלון שלנו, טיפסו אל דירתה של לובה. מזל שהיינו בלונדון. כשחזרנו, הדבר הראשון שראינו הוא שכל חבלי הכביסה שחורים. הבנו שהמשטרה פיזרה עליהם איזה חומר. ככה הרוצח טיפס ככה לחלון של לובה המסכנה".
כבר לא משפחה גדולה וחמודה
ילדים משחקים או לא, תושבי מעלות-תרשיחא קוראים לה "עיר של שבת", כי שקט כאן בכל השבוע כמו בסוף השבוע. חלקם אוהבים אותה בגלל זה, חלקם חולמים לעזוב. גם המקומות במרכז העיר, שבעבר היו שוקקי חיים או עסקים, התרוקנו – ורוב העניין מתרכז בפאתי מעלות, שבה הוקם קניון חדש.
במקור, קצת אחרי קום המדינה, הוקמה מעלות כעיירת פיתוח לעולים ממרוקו ומרומניה. בשנות ה-60 היא אוחדה עם תרשיחא השכנה, ובשנות ה-90 נהפכה לעיר לאחר שרבים מעולי ברית המועצות מצאו בה את מקומה. גם עולים רבים מאתיופיה הגיעו לכאן, ואפילו קהילה של שבט בני המנשה. בוויקיפדיה נטען שהעיר עוברת "צמיחה כלכלית ותרבותית", שמתבטאת בקניון ובהיכל התרבות החדש. לא כולם מרוצים מההתפתחות הזאת.
"פעם מעלות הייתה משפחה אחד גדולה וחמודה", אומר ארז, "היום כבר לא. אין יחסית בין האוכלוסיות השונות, והרוסים למשל חיים בתוך עצמם. את העולים החדשים מרומניה היו מביאים הביתה, את הרוסים והאתיופים לא. זאת לא גזענות", הוא ממהר להצטדק, "זה עניין של טעם אישי. דווקא היה פה אתיופי אחד שעשה תאונת דרכים ונהרג וכולם הצטערו מאוד".
גם שאר התושבים הוותיקים מדברים בעיקר דרך עדשת הסטריאוטיפ: "בגלל שהם (הרוסים) כאלה מטופחים נפתחו הרבה פרפומריות, ועוד פלוס הוא שגברים מבוגרים ולא-יוצלחים שלא מצאו אישה התחתנו עם רוסיות", אומר לי עובד בקיוסק במרכז המסחרי הישן, "הרע הוא האלכוהוליזם ואיך שהם מתנהגים כשהם שיכורים". לא נעים לשמוע לי את זה, בתור אישה שקוראים לה יאנה, אבל כשאני חוזרת לשיחות ברוסית מצב הרוח לא משתפר.
על ספסל אחד שבמרכז המסחרי הישן, לבד עם כלב לרגליו, יושב אלכסנדר. הוא איש גבוה, כמעט שני מטר. כשאני מתקרבת אליו הכלב נובח עליי. "הוא רק עושה רושם", מרגיע אלכסנדר, "אני שותה עם החבר'ה, קונה נקניקיות, אבל חצי הולך לממזר הזה, אז הוא התאהב בי. בואי, שבי, נשוחח".
אלכסנדר, מסתבר, הכיר היטב את ריז'וב. לדבריו הם היו חבורה של שתיינים, שהתכנסה על הספסל יחד עם הפנסיונרים במרכז המסחרי, כמה מטרים המקום שבו נמצאה גופתו של סימון ויולן. מאז הרצח האחרון, אומרים האנשים, החבורה מגיעה לשם פחות. ואלכסנדר באמת יושב שם לבד. מולו יש מכולת ועליה שלטים ברוסית, שמוכרת מצרכים מהמולדת הישנה. בחנות הזאת אנשי החבורה, כולל ריז'וב, היו קונים וודקה ומוצרים אחרים בהקפה.
"כן, היינו חברים. אני אלכסנדר והוא אלכסנדר. סשה וסשה", הוא מתחיל לספר, "הייתי בא אליו הביתה, עוזר לו עם הקלנועית, מתקן אותה אם צריך. הבנתי שלפני הרצח הוא ישב לשתות. ואז אני מגיע כאן למכולת ואומרים לי שהוא נרצח. לא מבין את זה, האיש לא פגע בזבוב".
הכרת את הנרצחים האחרים?
"את האישה לא הכרתי, את הסבא כן. הוא הלווה בריבית לכל הנרקומנים פה ולא רק להם. יש לך מזל גדול שפגשת אותי, אה? את יכולה לקנות לי בירה פה במכולת?".
אנחנו נפרדים לשלום ואני יורדת למטה לשירותים הציבוריים. בקיוסק שמוכר סיגריות, חטיפים ובגדים צבעוניים מאוד המוכר אומר שכבר כמה ימים מתלוננים שאף אחד לא מנקה שם.
אין עבודה, יש אלכוהול
כשבאתי למעלות, אחרי שקראתי את הדיווחים על הרציחות והחשש מרוצח סדרתי, ציפיתי שכולם ידברו איתו עליו: ינסו להבין מי זה, מה הוא רוצה, אם הוא בכלל קיים. האמת? אף אחד אפילו לא הזכיר אותו. ככה זה כשאתה חי בשולי החברה בעיר קטנה ומוזנחת. שלושה מקרי רצח ברצף ברחובות סמוכים זה אמנם חריג, אבל גם בלי רוצח סדרתי – יש לאנשים שם מספיק סיבות למות.
"שום רוצח סדרתי", אומר לי בביטחון המוכר בקיוסק הלוטו, בזמן שאיש רזה ומתנדנד קונה ממנו טפסים, "לא צריך לנפח את העניינים".
"אין כאן תעסוקה, יש שעמום גדול וניכור, ומכאן הסמים והאלכוהול, ומכאן השוד והרצח", אומרת קטרינה, אישה מבוגרת שאני פוגשת בעוד מרכז מסחרי נטוש, "המשטרה עוצמת עיניים מול הבעיות האלה. הם יודעים טוב מאוד מי מוכר סמים כאן ומי משתמש. אחד הסוחרים היה יושב במרכז, אחר כך קנה לעצמו אוטו חדש. אילו הייתה כאן עבודה כל זה לא היה קורה. העיקר שראש העיר (שלמה בוחבוט) הגיע להלוויה של סשה. את חושבת שאכפת לו מאיזה אלכוהוליסט שנרצח? לדעתי פשוט עוד מעט יש בחירות, ויש לו שלושה נרצחים, אז הוא בפאניקה".
עזבתי את מעלות בתחושת מועקה קשה. זו עיר קטנה באחד המקומות היפים בארץ, שתושביה מספרים שפעם הייתה מקום נעים לגור בו, ועכשיו מנקזת לתוכה כמויות של אומללות, ייאוש, עליבות ושנאה. בקרוב אולי יתפסו מישהו, יגישו כתבי אישום, ולכו תדעו – אולי באמת ילכדו רוצח סדרתי. הבעיות האמיתיות שאיתם מתמודדים מי שחיים במקום הזה, צברים ורוסים ואתיופים ורומנים ומרוקאים ובני שבט המנשה, לא ייעלמו.