אין תמונה
ה.ה. הולמס. הרוצחים של פעם הם לא הרוצחים של היום

ב-1893 חגגה העיר שיקגו את יום השנה של גילוי אמריקה על ידי קולמבוס. במהלך החגיגות האלו התרחשה סדרת הרציחות הסדרתיות הראשונות בהיסטוריה של ארה"ב. מי שניצח על ההישג ההיסטורי הזה היה הרמן וובסטר מאדג‘ט. ההיסטוריה מכירה אותו בכינוי שבחר לעצמו – ד"ר ה.ה. הולמס.

כמו רוצחים סדרתיים אחרים אחריו, הולמס היה שנון, חם, אדם בעל כריזמה אדירה שבעזרתה הצליח להתחבב על קורבנותיו, ובאופן כלל מישהו שלעולם לא היית חושד בו שמתחת לפני השטח מבעבע בו מעיין של שנאה ואכזריות.

שום דבר בילדותו חסרת הייחוד של הולמס לא מצביע על העתיד שניכון לו: הוריו, למרות שהיו אנשי ניו המפשיר קשוחים, אהבו אותו וטיפחו אותו; איש לא התעלל בו בילדותו. הוא למד בבתי ספר טובים, קיבל השכלה מצוינת והחל קריירה כרוקח, מקצוע מכובד באמריקה של אמצע המאה השמונה עשרה. אישיותו הכובשת ומיומנותו הרבה קנתה לו לקוחות רבים וחשוב יותר הוא זכה בחיבתם והערכתם של בני הזוג הקשישים שבית המרקחת היה שייך להם. הוא שיכנע את בעלת החנות למכור לו את בית המרקחת והבטיח לה שתוכל לגור שם גם אחרי שבעלה, שגסס מסרטן, יעבור מן העולם. ביום בו מת הבעל, רצח הולמס את האישה וסיפר לשכנים שהיא עברה לקליפורניה.

הולמס נשא אישה אחת, קלרה לוברינג, בניו המפשיר; בעוד הוא היה נשוי לה הוא נשא לאישה את מיטרה בלקנפ במינסוטה. אישתו השלישית, ג'ורג'יאנה יוק, הייתה בת שיקגו, שם הוא גם ניהל רומן עם אישתו של עובד לשעבר, ג'וליה סמיית. סמיית תהיה אחת מקורבנותיו הרבים.

מצבו הכלכלי של הולמס הלך והשתפר. הבנתו את שוק הנדל"ן ויכולת ראיית הנולד שלו, בשילוב עם העובדה שלא היה אכפת לו לרצוח את מי שעמד בדרכו, הביאו להולמס ביטחון כלכלי. הוא השתמש בכסף שהרוויח כדי לבנות בית מלון מול בית המרקחת שלו. תושבי השכונה כינו את המלון של הולמס "הטירה". רק לאחר שנתפס קיבל המלון את שמו הנוכחי – "טירת הרציחות".

הפסטיבל העולמי ליום גילוי אמריקה

ב-1893 שיקגו עדיין התאוששה מהשריפה האיומה בתולדותיה. לכל תושב היה לפחות בן משפחה אחד שנספה באסון. העיר, שמאז ומעולם דבקו בה סיפור אימה ופשע, חיפשה דרך להמציא את עצמה מחדש. הפסטיבל העולמי היה בדיוק הדרך לעשות זאת. מיליוני אנשים עברו בעיר בתקופת הפסטיבל וזכו לראות עיר אחרת מהסיפורים האיומים שסיפרו עליה – עיר של אורות ושמחה. רבים מהמבקרים, רובם צעירים וצעירות, לא ידעו כלל איפה ילונו. חלקם הבטיחו לכתוב למשפחות שלהם ברגע שיגיעו לעיר, כדי שאפשר יהיה ליצור איתם קשר; חלקם זכרו לכתוב, חלקם שכחו. לא מעט אנשים נעלמו בתקופת הפסטיבל. חלק ניצלו את ההמולה כדי לברוח מהעבר שלהם, אך אחרים נעלמו שלא מיוזמתם.

בניית הטירה

הטירה של הולמס נבנתה שנים ספורות קודם לפסטיבל, כאשר הולמס הבין שעומדת ליפול לידיו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. הוא ניצל פרצה בחוק על פיה מותר היה לו להעסיק עובדים למשך שבועיים ולפטר אותם מבלי לשלם להם כלל ושכר בצורה הזו עשרות צוותים שפוטרו במהירות. לחלקם הוא שילם סכומים זעומים ובכל פעם מצא דרך לנטרל את זעמם של העובדים מבלי ליצור מהומה.

הסיבה לצורת העבודה לא הייתה רק כדי להתחמק מתשלום. הולמס לא רצה שהפועלים שבנו את המלון ידעו יותר מדי על המבנה הפנימי המיוחד שלו. בצורה הזאת, כל פועל הכיר רק חלק קטן מהמלון.

הקומה התחתונה של המבנה שימשה עסקים ששכרו את המקום מהולמס. הוא עצמו העביר את בית המרקחת שלו לשם. בקומה השניה פעלו המשרדים שלו ואסופת חדרים שתמיד היו מלאים. לפחות כך טען. בקומה השלישית היו חדרי מלון בהם התארחו מבקרים. למרות שהטירה אכן הכילה חדרים רגילים בקומה השלישית, רוב הקומה השנייה הסתירה משהו קודר ומאיים הרבה יותר.

איש מלבד הולמס, כאמור, לא הכיר את המלון במלואו. לו היה רואה מישהו את תכנית הבנייה של הקומה השנייה הוא היה מתפלא למצוא למעלה ממאה חדרים פנימיים ללא חלונות, מסדרונות שעומדים בזוויות מוזרות, מדרגות שלא מובילות לשום מקום, צינורות שהותקנו למרות שלא העבירו גז או נוזלים, וצינורות אחרים שהתחברו למקום אחד אך לא לצינורות הראשיים שמחוץ למבנה. את דלתות החדרים היה אפשר לפתוח רק מבחוץ. זה היה מבוך צר, עצום מימדים ואפל.

בכל מה שאמור במלכודות מוות, המבוך של הולמס היה יצירת מופת. הצינורות שעלו מן המרתף הובילו גז שאיפשר להולמס לחנוק למוות את האסירים בחדריהם. מדי פעם הוא היה מאפשר לאסיר להשתחרר מהחדר שלו, רק כדי שיאבד במסדרונות המפותלים. צינורות אחרים הובילו את צעקות המוות והייסורים עד למשרדו של הולמס שישב והתענג על המוסיקה האנושית כמנצח סאדיסט.

במרתף הקים הולמס תנורים אדירים, ברכות חומצה ושולחן ניתוחים. משם הוא היה יכול להזרים גז אל החדרים, וגם להפעיל דלתות סתרים שהפילו את אלו שאבדו במבוך למרתף. חלק מהקורבנות נפלו לבריכות החומצה. חלקם נפלו על הרצפה, שברו את הרגליים וכך, כשהם פצועים וחסרי אונים, הם היו פוגשים את המלונאי האכזרי, שהיה גורר אותם, צורחים ומתפתלים, לשולחן הניתוחים.

הולמס רצח ללא אבחנה, אבל העדיף נשים. חלקן היו אורחות של המלון שלו, חלקן היו עובדות. במהלך היריד נעלמו עשרות מהן.

הולמס עבד בצורה שיטתית שספקה את צרכיו המתועבים ואת צרכי המחייה שלו במקביל. הוא היה מוכר חלק מהגופות והשלדים לבית הספר לרפואה. בחדר מבודד בטירה שלו הוא ביצע הפלות בלתי חוקיות, וכשהמטופלות שלו מתו מן הטיפול הוא היה מוכר גם את גופותיהן. הוא סיפק לכל עובדיו ביטוח מלא – אבל הוא היה המוטב היחיד. והעובדים של הולמס לא החזיקו מעמד זמן ארוך. היה זה המנהג המגונה הזה שהביא ללכידתו.

אנשי החשבונות של שיקגו

מייקל ג'ורדן (צילום: getty images)
משיקגו יצאו גם כמה דברים טובים | צילום: getty images

היריד נגמר במצב כלכלי רע והולמס החל לצבור חובות. הוא נאלץ לברוח משיקגו. במשך תקופה מסויימת הוא חי בטקסס, שם רצח שתי בנות לאיל רכבות מקומי, אבל לאחר שהוא נאשם בגניבת סוס הוא נאלץ לברוח גם משם. הולמס התחיל לצבור יותר ויותר אויבים. זה השלב שבו הוא יבצע את הפשע הנורא האחרון שלו.

בן פייטצל היה נוכל ופתי, ולמזלו הוא היה ממכריו של הולמס. הולמס שיכנע אותו להסתתר בעוד הוא מציג גופה חרוכה וטוען שהיא פייטצל. השניים יתחלקו כך בכספי ביטוח החיים. אבל הגופה שעליה גבה הולמס את כספי הביטוח הייתה של פייטצל עצמו, אותו הוא רצח.

כאשר ההונאה התגלתה מספר ימים לאחר מכן, הולמס הצליח לשכנע את גברת פייטצל למסור לידיו שלושה מחמשת ילדיה והבטיח לה שבן יגיע בקרוב. הוא החל במסע בצפון ארה"ב כאשר בדרך רצח את שלושת הילדים, כל אחד בנקודה אחרת. מסע המוות הסתיים בבוסטון, שם תפס אותו בלש של סוכנות הבילוש הנודעת פינקרטון. כשהמשטרה גילתה את גופות הילדים הוא נאלץ להודות באמת. שנה לאחר לכידתו הטירה עצמה נשרפה באופן מסתורי. הולמס הודה ברציחתם של 27 בני אדם אבל אין לאיש ספק שהמספר גבוה הרבה יותר – אולי מאה, אולי אפילו יותר ממאתיים.

המקרה של הולמס תועד עד היום בעשרות ספרים, סרטים וסדרות – ולאחרונה בספר "העיר הלבנה", שתורגם לעברית. רוצח ההמונים הראשון בהיסטוריה האמריקאית היה גם אחד האכזריים והפעלתנים שהיו אי פעם. הוא ניצל את התמימות של רשויות אכיפת החוק באמצע המאה התשע עשרה ואת חוסר הקשר בין רשויות במדינות ובערים שונות כדי להמשיך במסע רצח שהיה נגמר בימינו הרבה קודם.

זמן קצר לאחר מכן הוא הוצא להורג בתלייה. צווארו לא נשבר מיד והוא תלה ובמשך מספר דקות, מרקד על החבל בזמן שנפח את נשמתו. גופתו של הולמס נטמנה בבטון, משום שהולמס חשש שיחללו אותה אחרי מותו.