אוקיי, השתכנעתי, לא אגיש יותר לילדים שלי שניצלים קפואים. כלומר, לא פעמיים בשבוע כמו עד עכשיו. אין מה לעשות, לחץ חברתי זה קונספט שעובד; מסתבר שכשאת יושבת מול שלוש אמהות מתוקתקות שמקפידות להזין את ילדיהן באוכל ביתי מדי יום, אין לך ברירה אלא להישאב למאמאלנד – יקום בו קציצות תעשייתיות הן השטן ורגשי אשמה הם סוג של דת. אבל אליהם עוד נגיע; בינתיים עדן הראל, דפנה שחר ומיכל טראוריג עושות לי חשק לא רק להעמיד מלא סירים, אלא גם לשקול ברצינות הריון תאומים. לא יודעת, השלוש כה מריירות על תינוקות וילדים, שלרגע גם אני חושבת שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי עכשיו.
"הלוואי, הלוואי שהיו לי תאומים, בן ובת", מפנטזת דפנה בעיניים חולמניות. "כשהייתי קטנה רציתי 12 ילדים, היום אני רוצה חמישה. לא יודעת אם אספיק לעשות".
"אני הייתי רוצה תאומות בנות, בנים כבר יש לי", אומרת עדן. "ואז יהיו לי שישה ילדים!"
דפנה: "אני נולדתי להיות אמא, בילדותי כשרציתי שיהיה לי כיף הייתי עוצמת עיניים וחולמת על תינוקות. אבל זה נורא אישי, אישה צריכה לעשת ילד רק אם זה בא לה מתוך הנשמה. יוצא לי לשמוע נשים שאומרות שהן לא רוצות ילדים או שאומרות – אחד מספיק לי, ואין לי ביקורת עליהן".
אבל אחד זה קצת בעיה, לא כדאי לעשות לו אח?
מיכל: "לא, אישה צריכה לחשוב גם על עצמה. It`s not about him. יכול להיות שהיא תהיה חרא של אמא לשניים, ואמא מהממת לאחד. בכל מקרה אני רוצה המון ילדים, כמה שיותר. מצדי להיות כל שנה בהריון".
עדן: "אז למה יש לך רק אחד?"
מיכל: "כי אני גרושה, נשמה".
עדן: "אז יאללה. חבל על הזמן".
מיכל: "כן. הלוואי שזה היה כזה פשוט".
אמהות וקריירה זה אפשרי?
אמהות באופן כללי זה לא פשוט, אבל היום כבר מותר לדבר על זה; בעידן הפייסבוק, כש"מאמזון" היא אחת הקבוצות הפעילות ברשת וכולנו חולקות טיפים ועצות לגידול ילדים, לאמהות מגיע קצת יותר מפינה בתכנית בוקר. בדיוק בזמן, השבוע עלתה בערוץ 24 "מאמלנד", תכנית אמהות חדשה (ימים א'-ד' בשעה 12:00) שמגישה עדן הראל, לצד פאנל אמהות מתחלף הכולל את דפנה שחר, מיכל טראוריג, איה קרמרמן, גילי סער, שרי אלפי, מירי לוי ונילי בייטל.
עדן, 37, היא מגישת טלוויזיה ואייקון אימהי, נשואה בשנית לעודד מנשה ואם לארבעה - נועם בן העשר, מנישואיה הראשונים, אוריה בן החמש וחצי, ישי בן השנתיים ואביגיל התינוקת; דפנה שחר, 40, היא אשת נדל"ן ושיווק, גרושתו של הכדורסלן עודד קטש, נשואה בשלישית לח"כ יובל צלנר, אמא לבן (11) ולליה (8), בחודש השביעי להריונה; ומיכל טראוריג, 31, שחקנית לשעבר, עיתונאית ובעלת עסק לבישול ביתי (קייטרינג סבאסמו), גרושה ואם לרני בן החמש.
"זאת לא תכנית של פיפי-קקי", מבקשת עדן להדגיש. "אנחנו מדברות על כל מה שמעניין אמהות וגם על אקטואליה, מנקודת מבט נשית – אימהית".
תגידו, באמת יש דבר כזה אחוות אמהות או שמדובר בקלישאה?
מיכל: "לדעתי יש. עובדה שאני בן אדם מאוד מיזנטרופי, והאמהות עשתה לי פלאים בקטע הזה. אני לא כל כך חברותית, קשה לי, יש לי כמה חברות שנשארו איתי מגיל שלוש וזהו. אבל פתאום הבן שלי רוצה חברים, ואני מביאה אותו אליהם הביתה ואני חייבת להתחבר. אז מכורח הנסיבות גיליתי חברות מהממות. אנחנו חבורה של אמהות מהגן, ביחד מהפעוטון, כל הילדים חברים וכל האמהות חברות, מי היה מאמין שזה יקרה לי?"
דפנה: "טוב, הילד שלך עוד קטן, זה עובר. מתישהו הם כבר הולכים לחברים לבד ואת חווה סוג של שחרור".
טרנד אמהי פופולארי ביותר הוא להתלונן שהורות זה קשה, אבל האם היום האמהות באמת קשה יותר? או שאנחנו פשוט דור מפונק?
עדן: "העניין הוא שיש מאיתנו מלא ציפיות, זה לא היה ככה פעם".
דפנה: "יש משהו יותר קשה באמהות היום, כי היום הילדים כבר לא משחקים בגולות ובגוגואים למטה. היום יש מחשבים ורשתות חברתיות וטלפונים, הם חשופים להכל וזה יותר מורכב. פעם גם לא היינו קרייריסטיות".
שאלת מיליון הדולר: איך משלבים בין אמהות וקריירה, באמת? פיצחתן את הנוסחה?
מיכל: "אני עובדת מהבית, וגם ההורים שלי מאוד עוזרים לי, וההורים של הגרוש שלי. הילד לא יודע מה זה בייביסיטר".
דפנה: "גם אני חלק גדול מהזמן עובדת מהבית, יום לפני יום הולדת 40 החלטתי שנמאס לי להיות שכירה ושאני רוצה לעסוק בנדל"ן כעצמאית. בתור גרושה השתדלתי לנתב את הימים הארוכים לשני ורביעי, כשהילדים לא אצלי אחר הצהריים...."
מיכל: "אה, גם אצלך זה שני ורביעי?"
דפנה: "כן, ואז הייתי עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה. הילדה הייתה בצהרון, לילד השארתי אוכל במקרר שיחמם לו, ואת העבודה המשרדית עשיתי אחר הצהריים - כשהילדים עושים שיעורים אני על המחשב או על הטלפונים שלי".
עדן: "בעבודה שלי זה קצת אחרת, אני באמת ברת מזל שזה המקצוע שלי. למשל בתכנית הזאת – אני שמה את הילדים בבוקר בגן ואני גם לוקחת אותם".
מיכל: "אבל יכולה להיות לך תקופה יותר לחוצה, לא?"
עדן: "ואז יש לי מלא עזרה, אמא שלי מגיעה מחיפה, ובייביסיטר. נגיד שבוע שעבר היה מאוד אינטנסיבי, ימי צילום שהתחילו בשמונה בבוקר והסתיימו בשתיים בלילה, אבל זה היה רק שבוע. דאגתי שחברה טובה תביא לי את אביגיל להנקות, אבל את הגדולים בקושי ראיתי. הגענו לסופשבוע מרוסקים רגשית, כולנו. אבל השלמנו פערים".
איך מסננים גברים לפרק ב'?
הן לא הכירו לפני התכנית, אבל האינטראקציה ביניהן נעימה וזורמת, אולי גם כי יש להן הרבה במשותף; שלושתן התגרשו, ובטוב, ושלושתן סובלות מרגשות אשם בקשר לזה. "כשאמא שלי באה אליי", מספרת דפנה, "היא תמיד אומרת לי שאני פראיירית עם הילדים, כי הם מטרטרים אותי כל הזמן ואני נותנת להם לסחוט אותי. אני יותר רכה מאמא שלי, היא אישה קשוחה, אבל הקטע הזה שאני נענית לילדים כל הזמן, זה גם עניין של מצפון של אמהות גרושות. אין לכן את זה?"
עדן: "יש, אבל בתור אחת שיש לה גם ילד כזה וגם ילדים כאלה, אני אומרת שרגשות אשם יש בכל מקרה. ברגע שנולד לנו ילד, נולד יחד איתו מצפון".
דפנה: "אבל אין לך רגשות אשם על זה שלא נתת לילד את המשפחה האידיאלית?"
עדן: "זה מזכיר לי שבראיון הקודם אמרתי שלילדים להורים גרושים יש חור בלב, וחברה טובה שלי שקראה את זה אמרה לי אחר כך שנתתי לה דרייב לעבוד על הזוגיות שלה. תשמעי, אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה: לנועם יש המון אחים, גם ממני וגם מאבא שלו".
מיכל: "לי יש מלא רגשות אשם. מלא! יש לי את הבעיה הזאת שאני רוצה לכסות על זה שהתגרשתי, אז אני רוצה לתת לו יותר. וזה טעות".
מה לתת יותר? נגיד מתנות?
דפנה: לא, יותר ברגש".
מיכל: "מאז שהתגרשתי אני כאילו מנסה לשמור עליו יותר. באמת, יש לי את הבעיה הזאת ואני צריכה לפתור אותה. תשמעו, בכפר סבא אנחנו ההורים היחידים הגרושים בגן".
דפנה: "באמת?"
מיכל: "כן, כבר שלוש שנים. הם לא מתגרשים שם, מה קורה, כפר סבא?! גומר אותי שרני הוא הבן היחיד להורים גרושים בגן. אני מנסה כל הזמן להגיד לו ש'לך יש שני בתים', אבל הוא רק בן חמש, זה לא מעניין אותו בכלל. לפני כמה זמן שמעתי אותו מסביר לחבר שלו שההורים שלו שכחו להתחתן, זה מה שהוא מספר".
עדן: "איזה חמוד!"
מיכל: "אני והגרוש שלי ביחסים מאוד מאוד טובים, וזה חלק מהבעיה. אנחנו בסוג של זוגיות גירושית".
מה זה אומר?
"שאנחנו נורא משתדלים לעשות הכל עם הילד. זה נשמע מהמם, אבל..."
דפנה: "או שאתם ביחד או שאתם לא. אני עשיתי את זה שנים, זה מבלבל את הילד. את משלה אותו שיש סיכוי שתחזרו".
מיכל: "נכון. הוא קם בבוקר ואת את בעלי לשעבר ישן על הספיה אחרי שנרדם שם. אני באמת מגזימה בזה: ספארי, ארוחות, חגים, הכל אנחנו עושים ביחד".
זה לא מעלה בך תהיות שאולי אתם צריכים לחזור?
"תראי, לא הצלחתי בנישואים אבל הצלחתי בגירושים. אנחנו זוג גרוש מאוד מוצלח, הרבה אנשים מקנאים בנו ובצדק, אבל לפעמים שני אנשים צריכים להבין שהם לא יכולים להיות ביחד. להגיד לך שחשבתי שאני אהיה גרושה בגיל 31? לא, זה לא היה החלום. אבל אם כבר להתגרש, אז ככה. לטובת הילד. אבל עדן, יש לי שאלה אלייך: נועם לא מתבאס מזה שהוא הולך לאבא שלו פעמיים בשבוע?"
עדן: "קודם כל זה לא פעמיים, זה פחות. אבל כן, הוא מתבאס לפעמים. מצד שני אני יכולה להגיד לך שעם כל רגשות האשם, יום אחד אני מגלה שהבן השני שלי מתבאס מזה שלנועם יש שני אבות ולו רק אחד".
מיכל: "נורא מפחיד אותי שיהיה לי פרק ב' ויהיו לי ילדים מפרק ב', ורני יתבאס מזה שאבא שלו לא גר איתנו ושהוא צריך ללכת אליו הביתה. לא פחדת בהתחלה שנועם יתבאס?"
עדן: "לא, רציתי לעשות לו מהר משפחה חדשה".
דפנה: "זה נורא תלוי בבן זוג שלך בפרק ב'. מהמעט שאני מכירה את עודד וממה שנראה לי, הוא אבא לבן הבכור שלה בדיוק כמו שהוא אבא לילדים שלו".
עדן: "כששואלים את עודד כמה ילדים יש לו, הוא אומר ארבעה. אבל זה רק עושה את זה יותר קשה".
מיכל: "למה, כי כשנועם צריך ללכת לאבא שלו, הוא לא רוצה?"
דפנה: "אצלי הילדים נורא קשורים גם לאבות שלהם וגם ליובל".
אבל גבר יכול באמת לאהוב ילד לא שלו?
עדן: "בטח שאפשר".
מיכל: "ברור, אין שום ספק".
דפנה: "יובל אוהב את הילדים שלי והם אוהבים אותו. בהתחלה הם היו סקפטיים ולבת שלי לקח זמן להיפתח, אבל אין, הוא אוהב אותם כל כך שלפעמים כשאני מסתכלת מהצד אני אומרת - אין שום סיכוי שזה משחק, שום סיכוי שיש פה טיפת צביעות. זה בא ממקום כל כך טהור של אהבה".
מיכל: "אני חייבת רק להגיד שלילדים יש את האבא שלהם, ואין לו תחליף. אני זוכרת שפעם מישהו שיצאתי איתו אמר לי – 'אני לא יכול עכשיו להיות אבא של רני'. עזבי שהעפתי אותו בלי קשר לשום דבר, אבל גם אמרתי לו – אני לא מחפשת לו אבא. לרני יש אבא מהמם, לא רוצה תחליף".
עדן: "זרקת אותו, נכון?"
מיכל: "ברור".
עדן: "איזה משפט מטומטם".
מיכל: "ממש. בן אדם שמוציא כזה משפט הוא בטח אידיוט בעוד כל מיני עניינים".
עדן: "לי לא יצא להעיף על דבר כזה אבל גם לא יצאתי הרבה אחרי הגירושים. הייתי רק שנתיים לבד, לפני עודד היה לי מישהו אחד חמוד וזה לא הסתדר בינינו בלי קשר".
אז בפרק ב' יש עוד סינון של איך הוא יהיה עם הילד?
דפנה: "זה לא עוד סינון, זה הסינון הראשון. אני תמיד אמרתי ליובל שאם הוא לא היה אוהב את הילדים שלי כמו שהוא אוהב אותם, הוא לא היה פה".
מיכל: "בדיוק. יש גברים שאם הייתי רווקה או הייתי מתגרשת בלי ילד, הייתי יוצאת איתם – והיום, עוד לפני שהם רואים את רני, אני יודעת שאין סיכוי שאני מכניסה אותם הביתה".
כאילו, יש מועמדים לפרק ב' ויש מועמדים לסטוץ?
"שום סטוצים! כבר שנים אין לי סטוצים, אני בחורה מאוד שמרנית ופרימיטיבית".
איך שמרנית, אני עוד זוכרת אותך בתור יועצת הסקס בתכנית "אקזיט".
(תופסת את הראש בשתי ידיים) "את יודעת כמה אני מצטערת על זה? תחשבי, הייתי בת 20, מה ילדה בת 20 יודעת על סקס בכלל? אבל רציתי להיות מפורסמת, הייתי ילדה שכל מה שיתנו לה היא תיקח. זה גיהינום בשבילי להיזכר בזה כי בו בזמן שעשיתי את זה שנאתי את זה. אבל היה לי רצון להיות כוכבת. אחרי זה הופעתי ב'משחק החיים' וזה באמת קרה, אבל דווקא אז, בשיא שלי, עזבתי לניו יורק. הכי רחוק. לא היה לי כיף בפרסום, סבלתי נורא, הסתגרתי בבית, חרדות. רציתי להיות מדונה וגיליתי שזה לא בשבילי, הנפש שלי חלשה מדי. עכשיו התכנית הזאת זה בקטנה, נישה, לדבר על הבן שלי, כבר לא ירוצו אחריי בקניונים. מתאים לי, אני באמת שמרנית".
דפנה: "גם אני שמרנית, בתקופה שדגמנתי צלמים היו קוראים לי 'הנזירה'. לא הסכמתי לפתוח כפתור, לא בגד ים, אפילו לא טיפה חשוף. ועם גברים היה לי כלל: חודש וחצי שום דבר. גם ליובל אמרתי – תקשיב, חודש וחצי שום דבר. אחרי שבועיים שהיינו ביחד באמת כל יום, הוא אמר – צחקת עם החודש וחצי, נכון? אמרתי לו – לא. לא מתאים לך, הדלת שם".
מיכל: "גם אני כזאת".
עדן: "לי לא היו כללים כאלה. לא הייתי עם מישהו על הפגישה הראשונה, אבל גם לא שרדתי הרבה מעבר לשנייה".
דפנה: "אני צריכה להיות מאוהבת בשביל להיות עם מישהו במיטה".
"אנשים חושבים שאני מקבלת מזונות חמש ספרות"
בואו נדבר על מוסד הנישואים. הוא רלוונטי עדיין?
דפנה: "אני מאמינה באהבה".
עדן: "אני מאוד מאמינה במוסד הנישואים ואני חושבת שלא רק שצריך להתחתן, צריך להתחתן עם רב. כי להתחתן זה משהו בין נשמות, ואם רוצים לחבר בין נשמות אז צריך לעשות את זה עם רב כמו שצריך ולא עם חוזה מגעיל אצל עורך דין".
מיכל: "מסכימה איתך, חתונה זה רוחני לחלוטין. זה שהמונוגמיה פשטה את הרגל, זה אסון. אנשים לא חושבים קדימה, ואני אומרת את זה מניסיון. פועלים מתוך דחפים, מתוך יצרים, הכל עכשיו".
דפנה: "אבל למה זה רע? אנחנו חיים פעם אחת".
מיכל: "אני התגרשתי כזאת. 'חיים רק פעם ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות ואני אישה עצמאית ואני אצא מהבית עם ילד בן שנה'. אבל הסטייט אוף מיינד שלי השתנה לגמרי בשלוש השנים האלה שאני גרושה. אני חושבת שהיום אולי הייתי מנסה יותר. פחות שמה את עצמי במקום הראשון, רק אני ואני ואני".
אבל מה עם זה שכשטוב לאמא, טוב לילד?
"את לא צריכה להישאר איפה שרע לך אבל לפעמים התחושה הזאת שאת צריכה להיות חופשייה ומאוהבת, זה שקר. אין מושלם, תחושת ההתאהבות עוברת, תחיו עם זה. האימפולסיביות גורמת לנו לרוץ בלי לחשוב, משהו השתבש בנו".
דפנה: "אני לא רואה בזה שיבוש. אני חושבת שפעם כשהגירושים היו פחות מקובלים, המון זוגות נשארו יחד לא מתוך אהבה אלא מתוך פחד, מתוך נוחות".
מיכל: "אז מה? ההורים שלי היום יחד עם השלושה ילדים שלהם והם טסים ומטיילים ומהמם להם, ואני לא יודעת אם הם אהבו כל החיים כמו מטורפים, את יודעת".
דפנה: "אז זה הופך את זה לטוב?"
מיכל: "זה אומר שזו מהות החיים. משפחתיות".
דפנה: "זו מהות החיים שלהם".
מיכל: "יש לי שאלה: נגיד שרבת עם בעלך ואת הולכת לישון לידו ובא לך למות ואת מרגישה שאת לא נמשכת אליו – מה תעשי? את יכולה להגיד – יואו, מה אני צריכה אותו עכשיו, איזה כיף לחברות הרווקות שלי, אני אצא למועדון ואני אכיר מישהו צעיר וחתיך. אז לא, חכי רגע. עוד אל תצאי למועדון. מניסיון. זה מה שאני אומרת".
עדן: "אנשים מקלים ראש בגירושים. אותי הגירושים מאוד טלטלו, לא רציתי לצאת מהבית, רק להיות עם הילד שלי וזהו, תעזבו אותי בשקט. כשזה לא עובד אז לא, אבל אנשים מתגרשים מהר היום".
דפנה: "אני חושבת שאסור לתת לפחד לנהל אותנו, וכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו, גם אם זה במחיר של להתגרש כמה פעמים. אני רואה לפעמים שאנשים מרימים עליי גבה – נשואה פעם שלישית, עכשיו ילד שלישי מגבר שלישי. אז כן, זה לא קונבנציונלי, אבל זה שזה לא בנורמה, לא הופך את זה ללא נורמלי. זה פשוט אחר".
מיכל: "בואי לכפר סבא נשמה, לא ידברו איתך".
דפנה: "בשבילי זה הדבר הנכון. ואני חושבת שילדים זה האושר של החיים ואני לא אמנע מעצמי את האושר הזה ולעשות עוד ילד עם הבעל הנוכחי שלי רק בגלל שיש לי שניים מהנישואים הקודמים. אז בסדר, שירימו גבה. אני גם חושבת שזה שמעולם לא הייתי תלויה בגבר כלכלית, איפשר לי לקבל את ההחלטות האלה, וללכת כשנהיה לא טוב".
טוב, בכל זאת מעושרת. מאיפה הכסף, אגב?
"מעושרת זה טייטל נורא יפה אבל אני לא עשירה. אני שואפת לשם, אבל אני עדיין במעמד הביניים פלוס. מגיל 12 אני עובדת, את הכסף שלי עשיתי לבד".
מיכל, ואיך את מסתדרת? אני שואלת כי בעיניי עצמאות כלכלית נשית זה קצת שקר ברוב המקרים; הרי היום גם לגברים קשה כלכלית, גם לזוגות קשה. אז מה הקשקוש הזה שלנשים זה קל?
מיכל: "אני קורעת את התחת וגם מקבלת מזונות וגם ההורים עוזרים. אבל בעיקר קורעת את התחת".
דפנה: "אני מעולם לא לקחתי כסף מההורים, רק בנישואים הראשונים ההורים קנו לי מוצרי חשמל, זהו. וגם מזונות – אנשים חושבים שאני מקבלת מזונות עתק, חמש ספרות. אני שומעת שאומרים עליי – 'רק מהמזונות יש לה 20 אלף שקל'. אז לא, כל המזונות שלי משני הילדים ביחד לא מגיעים לחמש ספרות, רחוק מזה. אנשים שיודעים מספרים אומרים שאני פראיירית, אם היית שומעת מספרים היית צוחקת, אני מקבלת מזונות בסיסיים".
אהממ, למה?
"היה לי חשוב לשמור על מערכת יחסים טובה עם האבות של הילדים שלי, לא הגענו לבתי משפט. האושר של הילדים שלי יותר חשוב לי מעוד כמה אלפי שקלים. טובת הילדים תמיד מעל הכל".