ב-16 בנובמבר, 1938, שבוע אחרי שהפליט היהודי הרשל גרינשפן התנקש בדיפלומט הגרמני ארנסט פון ראט ובכך הוביל לפרוץ אירועי ליל הבדולח, משהו מוזר התרחש במעבדות סנדוז שבבאזל, שווייץ. עבור אנשים כמו עידו הרטוגזון, השנה הזאת מסמלת נקודת מפנה היסטורית מסיבות שונות לגמרי:  יעברו עוד יותר מ-30 שנה לפני שהאדם יצליח לדרוך על הירח, אבל בנקודה הזו בזמן המין האנושי כבר רכש את הידע הדרוש כדי לנדוד לעולמות רחוקים לא פחות – כאלה ששוכנים בתוך התודעה שלו. זה היה הרגע שבה ד"ר אלברט הופמן סינתז לראשונה LSD, חומצה הזייתית שאת השפעותיה גילה כעבור חמש שנים כשספג בטעות כמות ממנה דרך עורו.

76 שנה אחר כך נכנס עידו הרטוגזון (35) לתוך בר תל אביבי אפוף עשן. במבט ראשון הוא נראה כמו אדם צנוע ונחבא אל הכלים. "חנון", יש שיכנו אותו. אבל כשהוא מתחיל לדבר על סמים פסיכדליים – מושא המחקר והתשוקה שלו – עיניו בורקות, אישוניו מתרחבים, ומבעדם נגלים מרחבים עצומים שרק יחידי סגולה זכו לשוטט בהם.

"אני זוכר את הפעם הראשונה", הוא מצטט פרסומת כלשהי לקפה נמס. "ב-2001 הייתי בהולנד, ימים ספורים אחרי שעברתי לאירופה עם כוונה ברורה לנתק כל קשר עם הישראליות והיהודיות שלי. מצאתי את עצמי באמסטרדם אוכל פטריות עם חבר, כשלשנינו היה מינימום ידע על הנושא. עשינו הכל לא נכון. אחרי שעברתי בעולם מופלא של צבעים והילות ודברים מהסוג הזה, די מהר הגעתי לעולם שבו הדבר היחיד שידעתי – כי את השם שלי ואת היכולת לדבר איבדתי כבר מזמן – הוא שאני יהודי. פתאום חזרתי בזמן ל-1938, רגע לפני שהנאצים עולים לשלטון, ורצתי ברחובות אמסטרדם במחשבה שהנאצים הולכים עוד רגע לתפוס אותי".

נשמע לכם כמו סרט רע? זה לא נגמר פה. "הגענו לתחנת רכבת וזה הרגיש כאילו אנחנו כבר 1,000 שנה בחיפוש אחר התחנה הזאת", הוא אומר. "רציתי לחזור להאג כי שם היה הבית שלי, אבל אתה כבר לא מבין מה זה האג ומה זה בית ומי זה אני. אני זוכר שתפסתי את חבר שלי ולא הייתי מוכן להוריד את העיניים מתחנת הרכבת כי פחדתי שברגע שאני אעשה את זה היא תיעלם, ואני הרי כבר מאות שנים מחפש אותה. אחרי הטריפ ההוא חשבתי שלא אעשה יותר פטריות לעולם. ואז, ביום שלמחרת, עשינו את זה שוב".

עבור הרטוגזון, החוויה הזאת הייתה המפץ הגדול שממנו הוא נולד מחדש כפסיכונאוט – אדם שחוקר מצבי תודעה וצובר ניסיון רוחני דרך צריכה קבועה של חומרים פסיכדליים. יש שקוראים לזה שליחות, אחרים פשוט קוראים לזה "להיות דלוק כל הזמן", אבל עבור הרטוגזון זה תחום מחקר אקדמי. לפני כמה חודשים הגיש לאוניברסיטת בר אילן את הדוקטורט שלו שעוסק בסמים משני תודעה, ובעיקר אסיד, תוך שהוא בוחן לעומק את התנאים החברתיים והתרבותיים שעיצבו את החוויה הפסיכדלית באמריקה של אמצע המאה הקודמת.

"יצאתי מהטריפ הזה באמסטרדם אדם שונה לגמרי", הוא אומר. "הנושא של יהדות, שאף פעם לא עניין אותי כמי שמגיע ממשפחה חילונית, פתאום ריתק אותי. הרגשתי שאני חייב ללמוד תלמוד וקבלה וחסידות, ואז התחיל מסע של עשר שנים שבמהלכו למדתי בגרמניה את הדבר הזה, עשיתי בארץ תואר בפילוסופיה יהודית והשתתפתי בקבוצות שלמדו יהדות מכל מני כיוונים".

בישול צמח האייוואסקה   (צילום: Terpsichore ויקיפדיה)
אלברט הופמן ומולקולת ה-LSD. גרם אחד מספיק ל-10 אלפים בני אדם | צילום: Terpsichore ויקיפדיה

את מרבית שנות העשרים של חייו בילה הרטוגזון בהתקרבות לדת, ואפילו התחתן עם חוזרת בתשובה. בסופו של דבר התגרש גם ממנה וגם מהיהדות. "אני לא חושב שאתחתן שוב בעתיד, את השקר כלשהו הזה כבר עברתי", הוא מחייך. "בתקופה ההיא חקרתי את הדת ואפילו הלכתי לישיבה, אבל בסופו של דבר הבנתי שזאת לא הדרך שלי. עם הסמים הפסיכדליים אתה מרגיש שאתה בקשר ישיר עם הקדושה והאלוהות, ובעולם הדתי אהבו לדבר על זה כמו משהו תאורטי. אני הייתי יותר מחובר לקטע של לחוות את זה באופן ישיר, ולא רק לקרוא על החזיונות של משה רבנו או רבי עקיבא. כל אחד והחזיונות שלו".

"יש לי חשדנות כלפי חומרים שרק עושים לי טוב" 

מאז אובדן הבתולין התודעתי שלו באמסטרדם, הספיק הרטוגזון לצלול לתוך כ-200 טריפים, לא כולל מיקרו-דוזינג (כמויות זערוריות של אסיד שנצרכות לעתים באופן יומיומי), מה שהופך אותו לסוג של שיאן ישראלי בתחום ההזיות, כזה שספק אם נכלל בין דפי הספר של גינס. אלא שבשביל הדוקטור לעתיד זו ממש לא תחרות של "אכול טריפים כפי יכולתך", והוא אפילו מתעקש על כך שיש בישראל אדם שעשה יותר אסיד ממנו – נווד מסתורי שקרוי, לפי האגדה, ספרטקוס. חוץ מזה הוא לא ממש יודע עליו דבר.

הוא עצמו נולד וגדל בפתח תקווה. אביו ניהל במשך עשרות שנים את מעון נווה צאלים לטיפול בילדים עם בעיות רגשיות, ואמו הייתה מורה למתמטיקה. כיום הוא מתגורר ביפו ובימים אלה ממש מעתיק את מגוריו לספרד, שם הוא מתכנן לכתוב את ספרו השני. ספר העיון הראשון שלו, שנקרא כמו הבלוג שהוא מתחזק, "טכנומיסטיקה", ובוחן את הטכנולוגיה של ימינו דרך הפריזמה של תורות פילוסופיות ומיסטיות שונות, זכה לתשבחות מקיר לקיר. חוקר הדתות תומר פרסיקו כינה אותו "ממתק אינטלקטואלי-רוחני" ואת הרטוגזון "אחד האנשים המבריקים והמקוריים בארץ".

לא הרבה אחרי שהוציא את הספר החליט הרטוגזון שהגיע הזמן שההורים שלו ידעו מה הבן שלהם עושה בחיים. "באתי אליהם באיזשהו שלב ואמרתי: 'אמא, אבא, אני עושה סמים פסיכדליים'. הם היו נורא מופתעים, וזה הפתיע אותי שהם היו מופתעים כי כתבתי על זה כל הזמן", הוא צוחק. "הם אמרו לי: 'חשבנו שזה רק תיאורטי'. בהתחלה הייתה התנגדות אבל אני חושב שכשהם הבינו שאני עושה את זה כבר יותר מ-10 שנים ושאני עדיין מי שאני, היה להם יותר קל לקבל את זה".

בעולם שבו השימוש בקנאביס מצליח עדיין לעורר תרעומת, הרטוגזון מתעסק בחומרים רציניים הרבה יותר. אסיד, למשל, אחד הכינויים שדבקו ב-LSD, הוא חומר כל כך פוטנטי, שגרם אחד ממנו מספיק כדי לשלוח עשרת אלפים בני אדם למסע בארץ הפלאות שנמשך בדרך כלל בין שש ל-14 שעות. בתפריט: עיוותים בקליטה החושית ובתפיסת החלל והזמן, תחושה של אובדן זהות הידועה כ"מוות אגו", ראייה קליידוסקופית, ועוד כהנא וכהנא אפקטים חזותיים שגורמים למציאות להיראות כמו סרט אנימציה עתיר תקציב. בגלל הכמויות המזעריות הדרושות לצריכת הסם, ומשום היותו חומר חסר צבע וריח, הברחתו בין מדינות קלה ביותר, ולישראל הוא מגיע מרחבי העולם, ובעיקר ממעצמות אסיד כמו גרמניה וארה"ב.

סמים פסיכואקטיביים  (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
הפסיכדליים מרופפים את הכבלים של התודעה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

ישנם גם צמחים וחומרים טבעיים רבים שמכניסים אנשים לטריפים פחות או יותר מאז שחר ההיסטוריה, כגון הקקטוסים פיוטה וסן פדרו וצמח האיואסקה שמגיעים לארץ מדרום אמריקה, ופטריות הפסילוסיבין שמוברחות בדרך כלל מאירופה. הצמחים עצמם לרוב חוקיים לשימוש והחזקה בארץ, אבל החומר הפעיל שבהם לא, מה שמשרה עננה מיוחדת של אי ודאות על מעמדם. כך, למשל, פיוטה אינו נכלל בפקודת הסמים הבלתי חוקיים, בעוד שהסם המזוקק ממנו – מסקלין – כן נכלל בה.

אף על פי שהרשות למלחמה בסמים הפסיקה לפרסם נתונים לגבי אחוזי הצריכה של סמים פסיכדליים ב-1998, ברחוב מורגשת עלייה משמעותית. אם לפני עשור המשתמשים היו צעירים חובבי מסיבות טבע וחיילים משוחררים, היום הצריכה שלהם נפוצה גם בקרב מבוגרים הרפתקנים מכל הגילים, כולל זוגות נשואים, שחלקם מחפשים חוויה רוחנית ואחרים מבקשים אלטרנטיבה לפסיכותרפיה ולרפואה המערבית. צמחי המרפא הדרום אמריקאים, כגון פיוטה, סן פדרו ואיואסקה, נצרכים לרוב במסגרת של טקסים בהשתתפות שאמאנים מקומיים או כאלה שמוטסים במיוחד לשם האירוע.  "מבין הצמחים הפסיכדליים שתיתי איואסקה וסן פדרו ואכלתי פטריות ופיוטה", מפרט הרטוגזון. "מבחינת המולקולות הפסיכדליות התנסיתי ב-2CI, 2CB, 25I-NBOME, 4-Aco-DMT, קטמין וכמובן LSD. יש עוד כל מיני חומרים לא פסיכדליים בהכרח שהתנסיתי בהם לאורך השנים, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת".

מה הסם הפסיכדלי האהוב עליך?
"אני יותר איש של איואסקה. זה הבית בשבילי, זה המקום שבו עברתי את החוויות הכי מכוננות של החיים שלי. בשבילי זה כמו אמא. יש בגיליון הראשון של כתב העת שלנו, 'לפסיכונאוט', טקסט על הקאה בעקבות שימוש באיואסקה, וכן, מגיעים עם הדברים האלה גם למקומות הכי קשים. יש לי קצת חשדנות כלפי חומרים שרק עושים טוב".

תאר לי בעצם את ההבדל בין טריפ של אסיד לפטריות לסן פדרו לאיואסקה? יש בעייתיות מסוימת בניסיון לתאר דברים כאלה במילים, לא?
"עד כמה שהניסיון לתאר במילים נידון לכישלון, אני אנסה בכל זאת. הפטריות יוצרות תודעה רשתית: הן קושרות אותך לעבר ולעתיד, לאזורים בלתי צפויים בתודעה שלך, לרשתות של תחושות ורגשות ומחשבות. הן צבעוניות, קסומות וקשורות לעולם האגדות. אסיד הרבה יותר פשוט מבחינות מסוימות. אין איתו תחושה שיש לו אינטיליגנציה ואישיות משלו כמו עם הצמחים. הוא יותר כמו כלי טכנולוגי שמעצים דברים מסוימים בתודעה שלנו. האיואסקה היא אמהית, מחבקת ומנחמת. היא מחברת את האדם לכוח של היער, לישויות קסומות. היא מאוד חמה, מלאה באהבה, ואחרי שעוברים חוויה איתה מרגישים בדרך כלל אנרגטיים ואקסטטיים לשעות רבות. פיוטה וסן פדרו הם הרבה יותר זכריים. יש להם אפקט ממריץ, והם מאוד יציבים וקשורים לכוח".

אתה מדבר הרבה על האספקט הרוחני, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזאת גם באמת חוויה של אי שפיות זמנית, ולפעמים קבועה.
"בשנות השישים כתבו לא מעט על הדמיון בין פסיכוזה ומצבים מיסטיים. מצב התודעה שהחומרים הפסיכדליים מטפחים הוא לא המצב 'השפוי' המקובל בחברה והמאופיין בערנות, חדות וחשיבה קונקרטית ורציונלית. זה מצב שמוגבל מהרבה בחינות והוא גורם גם ללא מעט דיכאון, חרדה וקהות. הפסיכדליים עוזרים לרופף את הכבלים של התודעה ולשחרר אותה, אבל לפעמים השחרור הזה יכול להיות יותר מדי. אנשים לפעמים מרגישים שהם כמו משוגעים בעיצומה של החוויה, אבל אצל הרוב המוחלט ההרגשה הזאת מסתיימת ברגע שהשפעת הסם מתפוגגת. זה נוטה לקרות לאנשים עם נטייה להפרעות פסיכיאטריות כמו פסיכוזה והפרעת אישיות גבולית. אנשים כאלה לא צריכים לעבור חוויות כאלו, ובוודאי שלא בלי פיקוח מקצועי".

עידו הרטוגזון  (צילום: זיו שדה)
עידו הרטוגזון. לא חושב שהדברים האלה נטולי סיכון | צילום: זיו שדה

היית רוצה לחיות בחברה שבה כולם עושים סמים פסיכדליים?
"אני בשום אופן לא מעוניין שישתמע מדברי כאילו אני חושב שהדברים הללו נטולי סיכון לחלוטין, שכולם צריכים לעשות אותם או שאפשר להשתמש בהם בקלות ראש. מה שאני אומר זה שהחומרים האלה הם רפואות קדושות ורבות עוצמה ושהפוטנציאל שלהם לתיקון החברה שלנו הוא גדול. אנחנו חיים בחברה שמטשטשת ומסממת את עצמה לדעת כדי לברוח מהבעיות שלה במקום להתמודד. אנחנו משתמשים ביותר ויותר כדורים פסיכיאטריים כדי להילחם בדיכאון, חרדה והפרעות קשב וריכוז, אנשים כל הזמן תקועים עם הסמארטפון ובודקים אם מישהו עשה להם לייק ובקושי חווים את מה שקיים מסביבם. מבחינתי זאת תרופה לחברה מנותקת שמכורה לכסף ולסטטוס ולחומרנות. התרופה הזאת מציעה חיבור לחוויה".

החירות לבחור את מצב התודעה

בתקופה האחרונה זה הפך ליותר ויותר מקובל לתמוך בלגליזציה של סמים קלים, ואפילו להודות בריש גלי שאתה מעשן אותם. אבל רק מתי מעט מעזים להצהיר על כך שהם צורכים בקביעות סמים פסיכדליים, ועוד פחות מסוגלים לתאר את חוויותיהם מהצד השני בפרוטרוט. הרטוגזון עושה זאת בקוהרנטיות ובצלילות מחשבתית ראויות לציון, תוך שהוא מפריך את כל הקלישאות שדבקו באנשים שמשתמשים בחומרים האלה. לא עוד טייל אומלל שהלך לאיבוד בהודו וחזר משם כשהוא בטוח שהוא יונק ימי, אלא איש אקדמיה משכיל, סופר, אמן וידיאו, בלוגר וממקימי כתב העת הראשון בישראל שמוקדש לסמים פסיכדליים – "לפסיכונאוט". אדם שמצליח להיות עם הראש על הכתפיים ובעננים בעת ובעונה אחת.

את עמדותיו לגבי לגליזציה אתם בוודאי יכולים לנחש: "הרעיון שקבוצה של בירוקרטים יכולה לקבוע עבור האוכלוסייה כולה את מצבי התודעה שהיא מורשה ואינה מורשה להתקיים בהם, על ידי איסור של צמחים שנחשבו קדושים עבור אינספור תרבויות לאורך ההיסטוריה הוא רעיון טוטליטארי, אבסורדי ומסוכן", הוא משחרר את חרצובות לשונו, "אבל זה מה שקורה בפועל, ללא שאי פעם התקיים דיון רציונלי ומנומק בנושא. בעצם התפתח לו משטר אינקוויזיציה תודעתי שעניינו לטפח סוגי תודעה מסוימים ולהעניש אנשים שמבקשים לחוות אחרים. הסמים המותרים בחוק הם אלו שתכליתם להמריץ אותנו לעבודה, כמו קפה וריטלין, לסייע לנו לשכך כאבים נפשיים כמו שעושים נוגדי דכאון ונוגדי חרדות, ולשחרר עכבות, כמו שעושה אלכוהול. מוזר בעיני שהחברה אסרה על אנשים להשתמש בחומרים טבעיים אחרים, שיש להם מזה אלפי שנים מוניטין של צמחי מרפא רבי עוצמה שמעבירים את האדם חוויה מיסטית, שמחברים אותו אל עצמו, אל היצירתיות שלו, אל הטבע. שחומרים שרבים ממי שמתנסים בהם טוענים שזו הייתה החוויה המשמעותית ביותר שעברו בחייהם".

את הטיעון על כך שמדובר בסמים מסוכנים הרטוגזון לא קונה, "כי כל המחקרים מראים שאלכוהול הוא אחד הסמים המסוכנים ביותר, הרבה יותר מפסיכדליים. נוגדי דיכאון קושרו למאות מקרי התאבדות, ריטלין לפסיכוזה ומאניה-דיפרסיה, ונוגדי חרדות לפגיעות קוגניטיביות ופסיכומוטוריות. כל החומרים האלה ללא יוצא מן הכלל ממכרים, והפסיכדליים לא. סמים פסיכדליים גורמים למוות של אולי 10 אנשים בשנה, אם להיות לארג'ים. לעומת זאת ב-2010 אלכוהול הרג 85 אלף אמריקאים. טבק – 400 אלף. ומלח לבדו אחראי על פי מחקרים ל-2.3 מיליון מקרי מוות בשנה, וזה עוד בלי להזכיר סוכר ושומן. יש כאן חדירה ברוטלית ואגרסיבית של הממשלה לתוך החירות הבסיסית ביותר של האינדיבידואל החירות לבחור את מצב התודעה שלך". 

בישול צמח האייוואסקה (צילום: Terpsichore , ויקיפדיה)
בישול איואסקה. סצנה פעילה בישראל | צילום: Terpsichore , ויקיפדיה

אבל לפי הרטוגזון, השינוי כבר החל. "אנחנו חיים בעידן מרגש מאוד. לפי הסקר האחרון 54 אחוז מהאמריקאים תומכים היום בלגליזציה של קנאביס. ב-1969 זה היה 12 אחוז. אלא אם יקרה משהו דרסטי, לגליזציה היא רק עניין של זמן. אנשים כבר לא קונים את השקרים שמוכרים להם על קנאביס. הם מבינים שזה לא סם לרוצחים, אנסים או אפילו סתם לוזרים, כמו שניסו לומר להם במשך שנים. והעובדה שהשקר הזה הולך והופך שקוף יותר מבשרת טובות עבור הפסיכדליים". 

"על כל אחד שיצא יש חמישים שמסתתרים" 

אם תשאלו את הרטוגזון, המהפכה כבר החלה. זה לא רק שאנשים נפתחים יותר ויותר לסמים פסיכדליים – אלא שזה גם קורה באוכולוסיות מפתיעות במיוחד. "אני יודע שיש בארץ סצנה של שימוש בפסיכדליה על ידי יהודים אורתודוכסים וחרדים בירושלים ובצפת, וזה עולם מאוד מעניין", הוא אומר. "הדבר הזה קשור לחוויה רוחנית אוניברסלית, אבל הוא גם מתממשק טוב מאוד עם שומרי תורה ומצוות שמתחברים לזה דווקא מהכיוון היהודי".

למישהו יש כיוון יהודי? מסתבר שכן. קחו למשל את פרופסור בני שנון, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שהתעסק לא מעט במחקר של חוויית השימוש באיואסקה – כינוי לחליטת תה שמופקת מגפן הרוחות ומצמח נוסף ממשפחת הקפה, המשמשת לטקסי פולחן שאמאניסטים. שנון טען, בין השאר, שגם הטקסים שערכו בני ישראל במעמד הר סיני כללו שימוש בצמחים דומים, ונימק זאת בכך שהתיאור המקראי כולל תופעות רבות שייחודיות לחוויה הפסיכדלית, דוגמת סינסתזיה, מיזוג קוגניטיבי בין חושים הגורם לאנשים לראות קולות ולשמוע צבעים. הדבר תואם לכתוב בספר שמות: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן". שנון לא הסתפק בחיזיון הזה, וקישר את החוויה הפסיכדלית אפילו לסיפור הבראשיתי ולאכילה מפרי עץ הדעת.

כיום הרטוגזון מתעסק פחות בפסיכדליה המקראית ויותר בהיסטוריה המקומית הקרובה של השימוש בסמים משני תודעה – ולתור הזהב שלה בעיר הפועלים הישראלית. "שמעתי על סצנה בשנות ה-70 בחיפה של מאה אנשים שהיו עושים ביחד אסיד על הדשא במרכז הכרמל", הוא אומר. "כמובן שהסצנה הכי פופולרית אצלנו הייתה זו של מסיבות הטבע, והיא עדיין קיימת, גם אם היא פחות מדוברת. יש תיאוריות על זה שהטראומות של השירות הצבאי גורמות להרבה אנשים לחפש אחר כך את ההתפרקות המוחלטת. לפסיכדליה בארץ יש היסטוריה עמוקה, והיו המון אנשים שהתנסו בזה, כולל דוד אבידן, יונה וולך ומנחם בן. וזה רק קצה הקרחון: על כל אדם אחד שיצא עם זה יש חמישים שהעדיפו להסתתר".

LSD
קרטונים טבולים ב-LSD. פסיכדליים אינם תרופת פלא

מסתבר שהסם שנעשה הכי נדיר בישראל הוא דווקא ה-LSD. הנה לכם סקופ – רוב האסיד שאתם חושבים שאתם עושים בשנים האחרונות, הוא למעשה חיקוי בשם 25I-NBOME שהתגלה באוניברסיטה החופשית בברלין ב-2003. "זה איזשהו כימיקל נסיוני עם השפעות די דומות לאסיד", מסביר הרטוגזון. "רוב האנשים שצורכים היום אסיד בארץ לא יודעים שהם בעצם עושים את הסם הזה. אפשר לזהות אותו משום שהוא מאוד מר, הוא תמיד בא בצורת קרטון ובניגוד לאסיד הוא מתמוסס במים והופך לבלתי אפקטיבי. הוא גם יותר מסוכן מאסיד. אפשר לחטוף ממנו מנת יתר".

אתה זוכר איך היית לפני שהתחלת לעשות טריפים? איך זה שינה אותך?
"קשה להפריד בין המסעות הפסיכדליים שעברתי ב-13 שנה האחרונות למי שאני היום. הדבר הראשון שהייתי אומר שהשתנה אצלי הוא שהפכתי לאדם מאמין: מאמין באלוהות, במשמעות, בטוב, בריפוי, בעצמי ובאפשרות שלי לתקן את עצמי ולעשות משהו למען תיקון העולם הזה. היו לי הרבה הזדמנויות בחוויות האלה לראות טוב יותר את הפגמים שלי והמקומות שבהם אני צריך להשתפר, וקיבלתי גם לא מעט הוראות איך לעשות את זה. בחלק מהמקרים הצלחתי יותר, בחלק פחות. פסיכדליים אינם תרופת פלא. הם כלי לעבודה פנימית, והעבודה לעולם לא מסתיימת".

>> מי יהיה כוכב הריאליטי של כל הזמנים? הצביעו והשפיעו