מלחמת העולם השנייה. הנאצים חוטפים מדען צרפתי שתרם בעבר למאמץ המלחמתי של גרמניה על מנת שישלים את עבודתו. על הדרך הם רוצחים את אשתו. בתו נמלטת בעור שיניה. שנים אחר כך מגייסת המחתרת הצרפתית את הילדה, שבינתיים גדלה והפכה ללוחמת קשוחה, למשימה בלתי אפשרית: השגת התכניות של נשק יום הדין שיצר אביה.

עכשיו תחליפו את אדולף היטלר בדארת ויידר, את המחתרת במורדים ואת השחקנים האמריקאים שמדברים במבטא צרפתי מזויף בשחקנים בני כל מיני לאומים שמדברים בערב רב של מבטאים, אם כי חלקם אמיתיים - וקיבלתם את הסיפור של "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים". זה סרט המלחמה הראשון אי פעם בפרנצ'ייז "מלחמת הכוכבים", והוא אכן עשוי בתבנית הקלאסית של "משימת התאבדות בעורף האויב הנאצי" – ראו למשל "12 הנועזים" ובעיקר "תותחי נברון", שנראה כמו אביו הרוחני הספציפי של "רוג אחת".

אני אוהב את הרעיון של סרט *מלחמת* הכוכבים. אני אוהב גם את הבחירה בסיפור על "איך בעצם השיגו המורדים את התוכניות של כוכב המוות", מפני שהיא איפשרה לבמאי גארת' אדוארדס ("מפלצות", "גודזילה") להרחיב את היקום של הפרנצ'ייז בלי לברוח רחוק מדי מהטרילוגיה המקורית, כלומר ליצור מצבת דמויות טרייה לחלוטין אבל להישאר חזק בתוך הקונטקסט הסיפורי של הסאגה. אני אוהב גם את ההחלטות שנעשו כאן בכמה צמתים עלילתיים מרכזיים ובעיקר במערכה האחרונה; בלי להסגיר פרטים, יש כאן חריגה אמיצה למדי מהקונבנציה ההוליוודית. אבל אחרי כל זה, אני לא כל כך אוהב את "רוג אחת".

 

יחידת המתאבדים

אקדים ואומר שאני מגיע לסרטי "מלחמת הכוכבים" כפאן-בוי מושבע, הגם שלמוד אכזבות. "שובו של הג'דיי", שהיה הסטאר וורז הראשון האישי שלי (והשלישי בסדרה המקורית, והשישי בסדרה כולה), הוא-הוא הסרט שגרם לי להתאהב באומנות הקולנוע (כן, עם ו', אני מדבר פה על ה-Craft של עשיית סרטים); אם תיכנסו אליי הביתה תמצאו בובה של סי ת'ריפיו, מודל של אחד מאופנועי הרחף מ"ג'דיי" וכיו"ב ממורביליה שבאמת אין לי מושג איך הצלחתי גם לשמור עליה וגם לאבד את בתוליי. וכדי לסגור את הפינות ההכרחיות, אני:

1. מתעב את "אימת הפנטום" ו"מתקפת המשובטים".

2. דווקא די מחבב את "נקמת הסית'".

3. מאוד אוהב את "הכוח מתעורר", גם לאחר מבחן הצפייה השנייה והשלישית.

אבל אני באמת לא כל כך אוהב את "רוג אחת". היה לי קצת מוזר להתחיל להבין את זה על רקע כותרות הסיום, כי אם הייתם מספרים לי על רוב המרכיבים של הסרט הזה הייתי אומר "וואלה מגניב". נגיד, גלריית הדמויות-שחקנים: פליסיטי ג'ונס ("התיאוריה של הכל") היא בחירה מעולה לתפקיד הראשי של ג'ין ארסו, שהיא מצידה הכי שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד" מאז שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד"; מאדס מיקלסן התמיד-סבבה מוסיף מה שנקרא "גרוויטאס", מכובדות, לדמות של אביה; דייגו לונה, שבדיוק היה אחלה ב"נמלטת", הוא בחירה טובה בהחלט לתפקיד קפטן אנדור, הנציג המרכזי של המורדים בכוח המשימה – ושוב, זאת גם דמות מעניינת שנושאת עליה את קופת השרצים שרק לוחמי חופש יכולים לשאת. הדברים שאתה עושה למען המטרה וכל זה. יש אפילו צמד דמויות משנה אסיאתיות, הלוחם העיוור צ'ירוט (דוני יין) והסייד קיק שלו בייז (ג'יאנג וון), שמצליחות לא להרגיש רק כמו "הנה הנה, זרקנו עצם לשוק הסיני".

אלא שכל זה עובד רק על הנייר. בחוויית הצפייה, למרות שאדוארדס כאילו עשה הכל נכון, הסרט הזה השאיר אותי בדופק אפס. לא הצליח להיות לי באמת אכפת, זה העניין. כן, היו בו רגעים טובים מאוד, אבל אני כותב את השורות האלה פחות מ-12 שעות לאחר הקרנת העיתונאים ומתקשה לשחזר רגע אחד גדול.

"רוג אחת" עשה חתיכת סיבוב לפני שהגיע למסך. הוא עבר רי-שוט, צילומים מחדש, באופן נרחב בהרבה מהמקובל; עד עכשיו לא לגמרי ברור כמה אמת הייתה בשמועות שאת ההשלמות ביים בפועל אחד התסריטאים, טוני גילרוי (מי שביים בעשור הקודם את "מייקל קלייטון" המצוין). בקיצור, קשה לדעת מה השתבש מתי – מה גם שהצורך בצילומים משלימים/ מחודשים הוסבר ברצון של דיסני להעניק לסרט תחושה "יותר מלחמת-הכוכבימית", מה שזה לא אומר – אבל במבחן התוצאה, הבעיה היא שהסרט הזה הוא מה שבלימודי משחק קוראים "מסומן". כלומר, אני איתן בדעתי שאדוארדס עשה את כל המהלכים הנכונים ברמת הגישה, אלא שבפועל יצאה לו יצירה שחוטאת בחטא ה-Going through the motions.

זה סיפור הרקע הגנרי של ג'ין. זאת העובדה שאנדור הוא מין כל-לוחם-חופש בלי אישיות משלו. זה הפספוס עם דמות המשנה שלרגע נראתה הכי מעניינת – פורסט וויטקאר בתפקיד סו גררה, מורד-שמרד-במורדים, חמאסניק בלב אש"ף אם תרצו, ולמה שתרצו. אבל אני לפחות חצי מתכוון לאנלוגיה הזאת, כי גם אמירות פסאודו-פוליטיות שצצות כאן מעת לעת – שימו לב לסצנה של הטנק האימפריאלי בלב אוכלוסייה אזרחית, הכי "אמריקה בעיראק: אילוסטרציה" – לא באמת הולכות לשומקום. שוב, הכל מסומן. הכל שם והכל לא קורה.

אין תמונה
לרגע היית מעניין. ויטאקר ב"רוג אחת"

המסע לעמק החלומות הלא-משהו

אולי אחרי צפייה שנייה אוכל לשים את האצבע על תקלה מז'ורית אחת מובהקת שמונעת מ"רוג אחת" להמריא, לקרות. כרגע אני מוכן להתחייב רק על שלוש תקלות בינוניות-פלוס: דמויות שאינן מספיק מעניינות מלכתחילה, ומכאן שהמהלכים העלילתיים (המוצלחים לכשעצמם, כן?) שהן עוברות לא מצליחים גם הם לעניין באמת; קרב מכריע שמתרחק הרבה יותר מדי מקונספט ה"כוח משימה בעורף האויב" ונראה כמו כל קרב-מלחמת-הכוכבים אי פעם; וחיבורים אל מכלול הסאגה שנראים מאולצים ו/או מונפצים. לצורך העניין, אפילו ההופעה המפומפמת של דארת' ויידר מיותרת לחלוטין.

אני חייב להתעכב על הנקודה הזאת, מפני שבחירה אחת בהקשר הזה זרקה אותי החוצה מהסרט בשלב הרבה יותר מדי מוקדם: זוכרים את גנרל טרקין, המפקד של כוכב המוות ב"מלחמת הכוכבים" המקורי? אז מי ששיחק אותו, פיטר קאשינג, מת ב-1994. אלא שזה לא מנע מאדוארדס ללהק אותו ל"רוג אחת", ודמותו הממוחשבת היא גם משל ושנינה למה שנקרא ה-Uncanny valley – "עמק המוזרות" בתרגום חופשי, התחושה הלא-נעימה הזאת של להביט במשהו שהוא רק כמעט אנושי – וגם, למען האמת, פשוט בחירה סרת טעם. יש דמות נוספת שמופיעה כאן בגרסה מונפשת, אבל עליה אי אפשר להרחיב בלי לספיילר; רק לומר שזאת אותה טעות פעמיים.

עכשיו כשאני חושב על זה, האי-נוחות מלווה לא רק את הצפייה בקאשינג המנוח-מונפש; כבר בהתחלה, כשהלוגו של "רוג אחת" ממלא את המסך אבל ברקע נשמעת לא נעימת הפתיחה של "מלחמת הכוכבים" מאת ג'ון וויליאמס, אלא וריאציה של המלחין מייקל גיאצ'ינו על אותה נעימה, השתלטה עליי תחושה ששמורה בדרך כלל  לחלומות – הנה משהו שאני מכיר, אבל הוא איכשהו שונה וזה מוזר ואני לא אוהב את זה. היו אנשים שמאוד לא אהבו את תחושת העוד-מאותו-דבר של "הכוח מתעורר", אבל כבר אמרתי: אני מאוד אוהב את הסרט הזה. הוא הרגיש לי כמו לחזור הביתה והוא ריגש אותי עמוקות, מפני שג'יי-ג'יי אברמס בזק עליו בדיוק את התבלין שג'ורג' לוקאס עבד איתו ביד אמן בטרילוגיה המקורית ושכח ממנו לגמרי בפריקוולים: מידה של אנושיות.

"הכוח מתעורר" היה סרט של זיעה, של דם, של לב. כל אלה קיימים גם ב"רוג אחת" – למען האמת, זה הסרט היחיד בפרנצ'ייז שהייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מראה אותו לילדים מתחת לגיל עשר - אבל זה שוב אותו סיפור של פיטר קאשינג ושל נעימת הפתיחה: הקרביים נמצאים שם רק בכאילו. רק במסומן. כמו בחלומות האלה שמשהו מרגיש לך לא נכון ואתה רק יודע שאתה לא אוהב את זה.

 

זה כמו בסרט ההוא   

במובן מאוד מסוים, "רוג אחת" הוא הפעם השנייה שאנחנו רואים ערבוב בין מלחמות הכוכבים והעולם השנייה. הראשונה הייתה ב"האדומה הגדולה האחת", התפקיד הקולנועי המשמעותי היחיד של מארק האמיל ללא חרב האור של לוק סקייווקר.

"האדומה הגדולה האחת", סרטו של סמואל פולר מ-1980, עוקב אחרי דיוויזיית הרגלים הראשונה של צבא ארה"ב לאורך שנתיים של שירות במלחמה. הגיבורים המרכזיים הם סמל מבוגר שנושא צלקות עוד ממלחמת העולם הראשונה (לי מרווין) וטוראי צעיר (האמיל) שחווה את כל העסק בפעם הראשונה. באופן חריג מאוד בסרטי מלחמה הוליוודיים, עד ולא כולל "מכתבים מאיוו ג'ימה" של קלינט איסטווד, הסרט חוזר שוב ושוב גם אל דמות ממחנה האויב – סמל גרמני שמגלם זיגפריד ראוך - ולא על תקן האיש הרע, אלא כתמונת מראה מרתקת למקבילו האמריקאי.

"רוג אחת" נשלח לערימה שלמה של צילומים מחדש, ולא לגמרי ברור אם גארת' אדוארדס מדייק כשהוא אומר עכשיו בראיונות שזה היה על דעתו; "האדומה הגדולה האחת" עבר בחדר העריכה דברים שבדרך כלל קורים רק באטליז, ואין ספק שזה לא היה על דעתו של פולר. אבל זה מה שהחליטו אנשי יונייטד ארטיסטס וזה מה שהיה. הגירסה המקוצרת והמסורסת של "האדומה" שיצאה לאקרנים לא עשתה הרבה בקופות או בכלל, ומהדורה משוחזרת של הקאט המקורי יצאה רק ב-2004. היא זכתה לכבוד מלכים והוקרנה בפסטיבל קאן, אבל זה היה שבע שנים לאחר מותו של פולר.

מעולם לא ראיתי את הגרסה הקצרה של "האדומה", אבל המקורית והארוכה (162 דקות מול ה-113 של מהדורת 1980) היא סרט מלחמה מצוין ולא מספיק מוכר, ומארק המיל עובד בה מצוין כבונוס. עכשיו, לך תדעו: אולי בעוד כמה שנים נראה את הקאט המקורי של "רוג אחת" ונגלה שגם הבעיה של הסרט הזה לא הייתה הבמאי אלא האולפן.