24 שנים של כתיבת ביקורות על סרטים לימדו אותי כלל אצבע, או לפחות כלל זרת: מה שאתה מרגיש לגבי סרט בתום 20 דקות צפייה כבר לא ישתנה מהותית עד לכותרות הסיום. כמובן שיש יוצאי דופן לחוק 20 הדקות, אבל ברוב מוחלט של המקרים זה מוכיח את עצמו. לראיה טריה, מקץ 20 דקות של "אמא!" לא הבנתי מה דה פאק אני רואה, אבל זה איכשהו הפריע לי פחות משהייתי מצפה. ואכן, הדבר היחיד שהשתנה עד לקרדיטים זה שלא הבנתי עוד מלא דברים והשתוממתי לגלות שזה לא מחרפן אותי עוד מלא פעמים.

ג'ניפר לורנס, בתפקיד נטול שם, נוצרת יש מאין בתוך מיטה זוגית. היא מחפשת מישהו ואנחנו למדים שמדובר בחאווייר ברדם, בתפקיד משורר (גם הוא נטול שם) שלורנס היא האישה שאיתו והמוזה שלו. לתוך הזוגיות הבוהמיינית שלהם נכנס במפתיע אד האריס כגבר זר שהמשורר מזמין לישון אצלם בנונשלנטיות לא מוסברת. אחרי הגבר מופיעה אשתו, מישל פייפר. אחריה צצים הילדים שלהם. אחריהם צצה אלימות. אחריה צצים עוד המון אנשים לא קשורים. ספק אם אפשר ממש לעשות ספוילרים לסרט הזה, אבל במקום לקחת את הסיכון אפשר לסכם את זה ככה: "אמא!" הוא סיפורה של אישה שכל העולם ואשתו, מילולית, פולש לפרטיות שלה.

השתמשתי במילה המחייבת "סיפור", וזה אולי תחילתו של הסבר לאי-ההתחרפנות המסתורי שלי. הבמאי דארן ארונופסקי הראה כבר ב"המעיין" שהוא מסוגל ליצור נראטיב שלא ניתן לעקוב אחריו (או שניתן אבל צריך ממש לרצות, ושום דבר ב"המעיין" לא גרם לי לרצות). ב"אמא!" קל מאוד להבין מה קורה; זה רק שקשה מאוד להבין למה.

ברדם מגלם משורר מהסוג הנערץ. האריס, שבתחילה מוצג כעובר אורח, נחשף כגרופי של המשורר. בהינתן שמוטיב ההערצה חוזר שוב ושוב לאורך הסרט, ובהתחשב בכך שג'ניפר לורנס היא ג'ניפר לורנס, האם "אמא!" הוא אלגוריה על החיים באור הזרקורים - הוא כבמאי מהסוג שאינטלקטואלים אוהבים לאהוב והיא כשחקנית וסלבריטאית-על, מה גם שהם הפכו לזוג במהלך הצילומים? האם הסרט הזה, אסקלציה משוגעת של סצנות שבהן זרים מוחלטים עושים בביתם ובפרטיותם של בני הזוג כבשלהם, הוא פשוט הייצוג הקולנועי של התלונה החביבה על מצליחנים לועזיים, "Everybody wants a piece of you"?

אמא, ביקורת סרט (צילום:  יחסי ציבור )
כולם רוצים חתיכה ממך | צילום: יחסי ציבור

ובכן, לא. התפתיתי לחשוב ככה, אבל שני דברים דופקים את התזה: ראשית יש כאן עולם שלם של דימויים תנ"כיים, הבולט מכולם סיפור קין והבל. מזמן לא פתחתי ספר בראשית, אבל אני די סגור על זה שפפראצים לא היו הבעיה הכי אקוטית של השניים האלה. שנית, הנה דברים שאמרה לורנס עצמה על המשמעות האמיתית של "אמא!": "הסרט מציג את האונס והעינוי של אמא אדמה... אני מייצגת את אמא אדמה וחאווייר מייצג מעין אלוהים, יוצר. מישל פייפר היא חווה ואד האריס הוא אדם. יש קין והבל והסיטואציה מזכירה לעיתים את גן עדן".

מישהי שאני מעריך את דעתה טענה לאחרונה שהיא ראתה בגללי רצף שלם של סרטים שהוציאו ממנה תגובת "מה." (ואני מצטט: "כן, עם נקודה בסוף"). אני מזכיר את זה כאן מפני שזאת הייתה בול התגובה שלי למקרא הדברים האלה של לורנס, וגם מפני ש"מה." הוא סיכום מדויק למדי של האלגוריה שהיא "אמא" - תהיה אשר תהיה. זה סרט שטובע בים של דימויים בעודו נאחז בקני קש של משמעויות, יצירה כל כך יומרנית שהיא נכנסת לטריטוריה של היוהרה וממשיכה הלאה אל המיינד פאק בלי לעצור אפילו בבוטקה של גבול הסביר. 

אמא, ביקורת סרט (צילום:  יחסי ציבור )
הלאה, אל המרחב. "אמא", שם במרחק | צילום: יחסי ציבור

ואולי דווקא זה ההסבר לחוסר היכולת שלי לסבול מ"אמא!". אני נוטה לסרב כשסרטים מבקשים ממני לפענח אותם; מבחינתי זאת העבודה שלהם להסביר את עצמם. אבל כשסרט יוצא מגדרו כדי להגיד לך "יודע מה, עזוב", כל מה שנשאר זה לחוות אותו כמו שהוא. וכמו שהוא, "אמא!" הוא סרט אימה לא רע בכלל.

"הגיהינום הוא הזולת", כתב ז'אן-פול סארטר במחזה "בדלתיים סגורות", ו"אמא" הוא גיהינום בשלל זולתים. אנחנו רואים את הסרט כולו דרך עיני הדמות של לורנס, ומה שהיא חווה הוא אימה ביי דפינישן - מהפלישה הדורסנית של האנשים הזרים, עבור בשלוות הנפש המוציאה מהדעת של בן זוגה וכלה בחוויות מהאזורים הלינצ'יים (במובן של המון זועם, לא של דייויד לינץ'. בעצם גם קצת של דייויד לינץ').

אז "אמא!" הוא WTF אחד גדול כחוויית צפייה אבל אפקטיבי להפתיע כסרט אימה - קצת כמו "מתחת לעור" מ-2013 (ר' למטה), אם כי ההוא היה יותר מד"ב ופחות אימה. האם מומלץ לצאת מהבית בשבילו? הבה לא ניסחף; קטלגו תחת "לתפוס את זה כשזה ישודר בטלוויזיה". עד אז נקווה קולקטיבית שארונופסקי יחזור לימים שעניין אותו לעניין אותנו, כי בהלך רוח שמאזן בין האמירות האמנותיות שלו לסבלנות שלנו יצאו לו בומבות על-זמניות כמו "רקוויאם לחלום", "פיי", "המתאבק" ו"ברבור שחור". איך אמרו משינה? תחזור תחזור.

אמא, ביקורת סרט (צילום:  יחסי ציבור )
"אימה" כפי שהיא תוגדר במילון | צילום: יחסי ציבור

החמישייה הקמרלינג

המיינדפאק הקולנועי הוא מסורת מפוארת שהולכת אחורה לפחות עד ל"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל וסלבדור דאלי מ-1929. לא תמיד קל לפענח אם התכוונו לשגע לנו את השכל או שזה סתם מה שיצא, אבל מדי פעם צץ סרט שמוכיח שזה לא בהכרח משנה: לפעמים זה פשוט נחמד כשעושים לנו פירה מהמוח. הנה 5 דוגמאות שאני ממליץ עליהן לכל אחד, אבל אולי קצת יותר למשתמשי אפליקציית טלגרם.

mako תרבות בפייסבוק