עכשיו זה כבר ברור: הרגע שבו התיישב מוקי על כיסא השופט ב"הכוכב הבא" הגדיר מחדש את העונה כולה. התוכנית הראשונה שבה החליף את אייל גולן, במהלכה חילק אדום "לא עובר" לכל המתמודדים בזה אחר זה, הבהירה שעידן הפוצי מוצי חלף – ושנחתה כאן השקפת עולם חדשה: כולכם, אחד אחרי השני, לא מספיק טובים. לבבות של זמרים צעירים נשברו, חלומות של מתמודדים נופצו, ומוקי רק ישב שם עם פטיש 5 הקילו המטאפורי שלו וחצי חיוך מבויש. כמה דמעות מאחורי הקלעים? הם יתגברו.
מוקי, שברת לאנשים את הלב.
"זאת לא הייתה הכוונה שלי. באתי מאוד פרש ונקי, לא מכיר אף אחד, אמרו לי תגיד מה דעתך על מה שאתה שומע וזה מה שעשיתי. לא באתי לעשות דווקא ולא הייתה כאן שום כוונה לתת אצבע משולשת. בהתחלה הצחיק אותי לשמוע שזה מה שחושבים, עכשיו זה מוזר לי. תשמע, אם אתה מגיע למקום הזה אתה חייב להיות מסוגל לקבל ביקורת, כמו שאתה מקבל מחמאות".
ואיך זה מרגיש כשיוצאים נגדך? ריטה, רני, המתמודדים, הקהל, הטוקבקים?
"בסדר, שיגידו. כשיש עליך זרקורים אז יש גם אש. זה חלק מהעניין. אני בסך הכל מנסה להסביר בתוכנית את תפיסת העולם שלי, אני הרי לא סתם אומר 'אדום'. לא מבהיל אותי שיוצאות נגדי נשים כמו ריטה, ואני ממש לא לוקח את זה למקום אישי. אבל השיעור שלמדתי בתוכנית הוא שאת מה שאתה רוצה להגיד, זה שמבחינתך הוא האמת הנקייה והפשוטה, אתה חייב ללמוד להגיד בצורה שתגיע לראש וללב. אם אמרת וזה רק עורר תרעומת וכעס - לא השגת כלום".
לא כאן בגלל הכסף
אם הייתם פוגשים את מוקי לפני 15 שנה בחיים לא הייתם מדמיינים שהוא יישב בלב מדורת השבט, עמוק בתוך אולפן נוצץ ומרחק מסך מתרומם אחד מאסתי גינזבורג. הנער הכריזמטי מיבנה הקפיד כבר מתחילת הדרך בשב"ק ס' לדבר נגד תרבות ההמונים ובשבח האקטיביזם, ולא חשש להסתכסך עם מתנחלים, להתנגח בפוליטיקאים או לעצבן את השמרנים שבחבורה. בעבר יצא בעצמו נגד פורמט הריאליטי המוזיקלי ופסל אותו על הסף – אבל היום, כך נראה, הוא כבר מסתכל על הדברים קצת אחרת.
"דברים שאתה רואה מבחוץ הם לא תמיד מה שאתה רואה בפנים", הוא אומר. "נכנסתי לתוכנית כי הבנתי שאם אתה רוצה להשפיע אתה צריך להיות בתוך העניין ולא בחוץ. נכון, כסף גם מהווה תמריץ והכל סבבה, אבל זו לא הסיבה לעשות משהו. כשאני בתוך הדבר, ואני מקבל את הבמה להשמיע את הקול שלי, אני באמת שמח על ההזדמנות, וזו לא היתממות".
ובכל זאת, לא נראה שזה המקום הטבעי בשבילך. בקצה השני של השולחן יושב רני רהב, ההיפך הגמור שלך: הוא יחצ"ן של טייקונים ואתה לוחם חברתי. הוא מטיף לפטריוטיות ואתה מדבר נגד הפוליטיקאים והשחיתות השלטונית.
"תשמע, בתוכנית אנחנו לא מדברים על טייקונים. זו תוכנית מוזיקה, ואני מנסה לא להפוך את זה לעניין אישי. אנחנו פשוט חושבים אחרת ומותר לא להסכים. כל עוד הדיון ענייני ובגבולות הריספקט אחד לשני - אפשר להגיד מה שרוצים, בלי גבולות. רק מי שמתחסד ויש לו מוסר כפול מפחד מעימותים. לפעמים גם אני נגרר לויכוחים האלה, נופל ומאבד שליטה. כל אחד צריך ללמוד".
אתה כבר לא רואה את עצמך יושב על משבצת הלוחם החברתי? מה במדינה יושב לך על הלב?
"תראה, כל מי שחי פה יש לו מה להגיד, אבל יש תקופות שאני רוצה להוציא ויש שפחות. היום אני לא מרגיש שיש לי איזו תובנה מרתקת ויוצאת דופן שאני רוצה להשמיע, כזו שלא נאמרה. אני מרגיש שהתהליך שהתחיל פה עם המחאה, הוא נע לאט. תחנות הצדק טוחנות לאט, אבל טוחנות. יש ניצנים בהרבה חלקים של החברה שלנו, דברים שהתחילו ואני מקווה שימשיכו. בסוף, אנחנו צריכים לשאוף לחברה שוויונית יותר והגונה והוגנת יותר. זו המטרה שצריכה להוליך אותנו. כי נהיינו קהים כחברה, צריך שניזכר בחמלה שיש בנו".
הנשק הסודי: דאודורנט
ההתמקמות של מוקי בלב הפריים טיים מגיעה אחרי תקופה ארוכה מדי שבה דאג להישאר בשוליים. מי שפרץ בגדול בגיל 17 עם שב"ק ס' ובהמשך חרך את המצעדים לבד עם להיטים כמו "מדברים על שלום", "ילדה סוכר" ו"האדמה בוכה", העדיף בשנים האחרונות לקחת צעד אחורה. הוא המשיך להוציא אלבומים, אבל במקביל טיפח קריירת משחק איכותית והופיע בסרטים כמו "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" ובסדרות איכות דוגמת "יחפים". עכשיו, כשהוא מככב בסדרה "מקימי" לצד יעל פוליאקוב ומעביר דאחקות עם צביקה הדר ב"כוכב", נדמה שההתמקמות המחודשת בלב במיינסטרים הושלמה.
"אני לא חושב במונחים כאלה. אני עובד ועושה כל הזמן", הוא אומר. "לפעמים הזרקור עלי יותר גדול ולפעמים יותר קטן וזה בסדר. כשהאלבום האקוסטי שהוצאתי מכר פחות מהקודם, אביב גפן אמר לי שבכל מקרה כל אלבום זה רק עוד לבנה בחומה וכל דבר שתעשה מצטבר. אני מאוד אוהב את החשיבה הזו ומאמין בה. כיף לקבל אהבה, הכרה וחיבוק, אבל בתוך העשייה זה לא יכול להיות המנוע".
אחרי ש"לב חופשי שלו" השתלט על המצעדים, מוקי הוציא השבוע את הסינגל החדש "ילד של אבא" מתוך האלבום החדש שבדרך, שמזכיר שבין כל המשימות הוא קודם כל איש משפחה שנשוי מזה שבע שנים לרעייתו נבל, ואבא לשלושה בנים - בני שבע, חמש ושנתיים - והרביעי בדרך. לדבריו, גם הוא עצמו הופתע כשטקסט כל כך סנטימנטלי יצא לו מבין האצבעות. "לא חשבתי שאעשה אי פעם שיר כזה, אבל זה היה חזק ממני", הוא אומר. "אין מה לעשות, החיים עוברים שינוי אדיר כשאתה נהיה הורה והתחושות והסערות מבקשות לצאת החוצה דרך האמנות. אני מאוד אוהב את הילדים שלי, מבלה איתם כמה שאני יכול, וכיוון שאני עובד בעבודה לא קונבנציונאלית, יש לי גם זמן להעביר איתם, שזה כיף".
ומה עם אשתך? איך היא חיה עם כל המעריצות שמסתובבות עכשיו סביבך?
(צוחק) "וואו, אני לא יודע מה להגיד, אנחנו חיים בעולם ויזואלי שיש בו התייחסויות למראה החיצוני. זה נחמד שנשים חושבות שאתה נראה טוב, הקמנו להקה בתיכון בשביל להשיג בחורות, אבל עברו מאז הרבה שנים והיום הנושא הזה מביך אותי. לגבי אשתי – לא חושב שזה מעסיק אותה כל כך. יש לנו אחד את השנייה וזה מספיק לנו".
חשוב לך המראה החיצוני?
"אני לא עושה ניתוחים. אני מתקלח וחופף באופן סדיר, ושם דאודורנט. זהו".